המחלוקת הסוערת סביב שמן שומשמין

יריית הפתיחה של פולמוס שמן השומשמין נשמעה לקראת חג הפסח של שנת ה'תרנ"ה, 1895, בעיתונו של אליעזר בן יהודה, 'הצבי'.

הודעה תמימה בעמוד האחרון של העיתון, במהדורת 8 במרץ 1895, באותיות גדולות, בישרה: "נתכבד להודיע כי אנחנו עושים שמן שומשמין כשר לחג הפסח הבע"ל על ידי מכונות, בברור היטב, ובנקיון, ובלי מים, ובהשגחה יתרה ובכשרות גמורה. וקוינו שיטעם לחיך אוכל. וכל החפץ לקנות יבוא בחנויות ה' ואלירו אצל הבאזאר בחנות ר' אברהם עדס, ומחוץ לעיר יהיה אי"ה בבתי המעשה אצל "שערי משה" של הג' ר"מ ויטנברג". ועל החתום: שלמה ואברהם עדס. מיכל שטינברג.

איש בירושלים לא פספס את המודעה. בעיר הודפסו באותה תקופה שני שבועונים מתחרים, שניהם לא פסחו על שום הזדמנות להתקוטט זה עם זה. 'הצבי', תפס את עמדת העיתון הליברלי-חופשי ואימץ לו את הקהילה הספרדית הוותיקה והעשירה. לעומתו 'החבצלת', עיתונו של ר' יחיאל מיכל פינס, אמנם לא היה היה כוס התה של קנאי ירושלים, אולם היה לבמה מרכזית של הציבור הדתי כולו.

אך זה שוחרר בלון הניסוי של השותפים עדס-שטינברג, שכנראה קלע טעמו של עורך 'הצבי', וכבר בשולי גליון השבוע הבא של 'החבצלת', שהתפרסם ביום 15 במרץ, הופיעה הערה תורנית למראה של הרב רחמים יוסף אופלטקה (בנו של רבי יצחק פראג אופלטקה מראשי כולל אונגרין ונינו של הראשל"צ רבי יעקב משה עייאש; חתנו של רבי אשר אנשיל ניימן מווייצן וסב-סבו של הסופר א.ב. יהושע…) ובתוכה גם השורות הבאות:

". ..וכן ראיתי בהוספה להצבי שמכינים שמן שומשמין לפסח? ודאי דלהאשכנזים הי"ו אסור כיון שהוא קטניות כמו שכתב הרמ"א […] וכן הסכימו כל האחרונים (זולת היעב"ץ בספר מור וקציעה ועי' במחבר), ואפילו להספרדים הי"ו דיש מקומות דנוהגין להקל, מכל מקום פה עיר הקודש דליקוטאי אנן [-הכוונה למוצא ה'משותף' של כלל הציבור הירושלמי, מקיבוץ גלויות], נראה דצריך להחמיר. והגם שבספר התקנות מוכח שבזה נהגו להקל אכן כיון שבסוף ציין מ"ש גבי מלאכה בערבי פסחים מוכח שבסוף הסכימו להחמיר וכן נהגו דור אחר דור! ודברי אלו הם להלכה ולא למעשה עד שיסכימו הרבנים ב"ד הזמן הי"ו שלהם משפט ההוראה! ויה"ר שאת חג המצות נחוג בדיצות ברב עז ושלום.

הצב"י רי"ח טוב מפראג ס"ט.

'הצבי', שבו לא התפרסם המכתב המחמיר, מיהר להגיב בשבוע הבא והפעם במדור החדשות:

"כבוד הרה"ג הגדול מוהרי"ל דיסקין הי"ו הסכים להתיר אכילת שמן שמשמים בפסח, וירשה לעושי השמן לפרסם מודעות ברבים. דבר גדול גדול מאד עשה הרב הי"ו לטובת העניים שאין ידם משגת לקנות שומן, ונתן היכלת למשפחות אחדות פה להתפרנס מיגיע כפם".

ירושלים געשה. עיתון 'הצבי' לא היה בדיוק הבמה האולטימטיבית לפרסומים הלכתיים, ודאי לא מבית מדרשו של 'הרב מבריסק' (רבי משה יהושע יהודה ליב דיסקין, ה'תקע"ט, 1818 – ה'תרנ"ח, 1898), מנהיג קנאי ירושלים שהיה אז בשנותיו האחרונות. מאחר שהיה מדובר בנושא הלכתי וכמה ממורי ההוראה בירושלים חששו מקביעת עובדות בשטח עם התפשטות השמועה בדבר ההוראה החדשה רגע לפני חג הפסח, פרסם 'החבצלת' בגליון השבוע שלאחר מכן ביום ד' ניסן, הודעת הכחשה בשם רבי יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי (ה'תרל"ב, 1871 – ה'תשט"ו, 1955), ממורי ההוראה הצעירים והמוכרים בירושלים שהתפרסם בהמשך גם כמחבר ה"לוח לארץ ישראל":

ה"צבי" בגליון החולף כתב שהגאון מבריסק נ"י התיר שמן שומשמין לפסח, ואחרי שאלת פי הגאון הנז' ענה כי שקר הדבר לא אמר מעולם היתר על זה, וכן הגאון הר"ש סלאנט נ"י והגאון מלובלין נ"י לא נתנו היתר על זה. […]

יחיאל מיכל טוקאצינסקי.

רבני הגולה מגויסים

החבצלת, כעיתון שהתיימר לשקף את הגוונים השונים בקרב הציבור הנאמן לתורה, פרסם לשם האיזון מאמר הלכתי אנונימי החתום בפסבדונים 'איש', שמעיר על מסקנתו של הרי"ח אופלטקה. לפי הכותב האלמוני, לא זו בלבד ש'מרא דאתרא' של ירושלים במאה ה-17, ה'פרי חדש' (רבי חזקיה די סילוה, ה'תט"ז, 1656 – ה'תנ"ו, 1695), התיר לאכול את כל הקטניות למעט אורז, אלא אף רבן של כל בני גולת אשכנז שחי בזמן הפולמוס בקובנה, רבי יצחק אלחנן ספקטור (ה'תקע"ז, 1817 – ה'תרנ"ו, 1896), כתב בספרו 'באר יצחק' להתיר את השימוש בשמן קטניות משיקולים של "ביטול איסור בהיתר": גם לו יהי שנתערבו גרגרי חמץ בין גרגרי הקטניות שמהם מיצו את השמן. למרות הקו המקל של מאמר זה, הוא הוגש כמאמר תורני רווי בציוני מקורות וציטוטים מדברי הפוסקים, והוצג כדיון עקרוני ולא מעשי.

כנראה שההכחשה להיתר שפורסם בשם הרב דיסקין כבר פשטה בעיר בעל פה בימים הקודמים, כי באותו יום ממש פרסם 'הצבי', שוב במדור החדשות, ידיעה מסתייגת: "שמחת העניים כי יוכלו לאכל שמן שמשמים בפסח הזה, עודנה תלויה באויר. הן אמנם, אִסור לא גזרו הרבנים על השמן, ורובם אומרים כי לוּ עשה אחד הרבנים מעשה להתיר, היו גם הם מצטרפים אתו, וכן אמר בפרוש הרה"ג מהרש"ס סלאנט הי"ו לכותב הדברים האלה. ומזה הלא מוכח בברור, כי דעת כלם נוטה כי אפשר להתיר שמן השמשמים לפסח, ובכל זאת אין אחד מהרבנים חפץ להיות הראשון בדבר. ואף הרה"ג הרי"ל דסקין הי"ו, לפי מה שהגיד לנו הרה"ג הרש"ס הי"ו, לא אמר בפרוש כי הוא מתיר, אף כי לא אמר גם כי הוא אוסר. ובין כה וכה, והשומן ביֹקר גדול, כשני גרוש וחצי האוקיה מהמין היתר גרוע, ועיני כל העניים תלויות לכבוד הרבנים הגדולים הי"ו" [דברי ימי השבוע, הצבי, ד' ניסן תרנ"ה, 29 במרץ 1895].

למרות שעורך 'הצבי' הסתייג בעצמו ממה שכתב בתחילה כי הרב דיסקין התיר את שמן השומשמין, הוא פרסם בגיליון השבוע הבא (5 באפריל) את מכתבו של הרב חיים הירשנזון. בעוד 'החבצלת' מציע את מכתבו של הרב אופלטקה הספרדי-למחצה שתומך באיסור גורף על שמן השומשמין גם לספרדים, מציע הרב הירשנזון האשכנזי גישה הפוכה בתכלית: במנהגים יש ללכת אחרי הקהילה הוותיקה בעיר, ולכן גם על האשכנזים לנהוג היתר בקטניות – וודאי בשמן שומשמין:

ירושלם.

לכבוד עורך "הצבי" שלום.

בגליון העבר כתב אדוני את אשר דבר עם חכמי האשכנזים בדבר שמן השמשמים שכולם מסכימים שאין בזה איסור ובכל זאת חסר להם האומץ לתת הכשר מבורר. אך לא כתב אדוני בזה את דעת רבנו הגדול הראשון לציון, אשר מפיו אנו חיים במנהגים כאלה, כי במנהגים אנחנו מחויבים ללכת אחרי מנהג עדת הספרדים בין להיתר ובין לאיסור. כי המה יסדו את הקהילה הראשונה פה, ואשכנזים שבאו אח"כ מעט מעט, קמא קמא בטלו כדין חביות שנפלו לבור. אם שמותר לעשות קהילה מיוחדה (נפרדת, ש"א) אבל זה רק בהסכמת כולם, ואחד יכול לעכב יען כי הפרוד לישראל לא נאה להם, אם כן אחד יכול לעכב כאמרם: אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעים שאומר כהלכה.

וכיון שענין התר השמן שמשמים לפסח טובת כל העניים וגם שמחת יו"ט לעשירים תלויה בזה, אכתוב מה שדברתי בזה עם רבנו הגדול ראשון לציון יש"א ברכה (הרב יעקב שאול אלישר, ה'תקע"ז, 1817 – ה'תרס"ו, 1906) יאריך ה' ימיו.

הייתי ביום השלישי שבוע העבר בבית הרב הי"ו ושאלתי אותו על מה ששמעתי שהוא מחמיר בשמן שמשמים, הלא כל אסור הקטניות הוא רק מנהג נגד מה שהותר מפורש בגמרא. והטור כתב שחומרא יתרה היא זו ולא נהגו כן, ור"י כתב שזה מנהג שטות, והבית־יוסף כתב "ולית דחש לדברים הללו זולת האשכנזים". ויש הרבה מיני קטניות שגם האשכנזים נהגו בהם התר כמו האנש והגריקא, […] מפני שכל המחמירים בענין קטניות הוא משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאין להתיר בפניהם כדאיתא ב'הגהות־מיימוניות' והביאו הבית־יוסף, ובדברים שלא נהגו לא נהגו. ובירושלם שלא היה עד הנה שמן שמשמים של ישראל א"כ אין שייך מנהג בזה.

וענה לי הרב נ"י שלא רצה לעשות דבר חדש. ואומר לו שלדעתי אין הדבר הזה גורם חיזוק להדת רק פירוץ בדת, כי עירנו ב"ה כולם חכמים כולם יודעים את התורה ויודעים את מקור איסור הקטניות דקליל. וכשיראה שאיסור קל כזה הרבנים מחמירים כל כך, יתירו לעצמם גם בדברים חמורים באמת, שיאמרו שכן דרך הרבנים לאסור את המותר. ויענני הרב נ"י כי לא אמר שום איסור בזה, ואלמלא לא היה השואל בא לשאול לא היה מוחה כלל בידו למכור שמן שמשמים לפסח, […] רק כשבא לשאול לא חפצתי לעשות דבר חדש, והרב המופלא וכו' כה"ר יוסף בורלא הי"ו (ה'תקפ"ח, 1828 – ה'תרס"ג, 1903) הראב"ד לעדת הספרדים כתב פסק להתיר אך אנוכי אמרתי לו שלא למסור אותו להם.

איך שיהיה רואים אנו שגם דעת רבנו הגדול שאין בזה אסור ובפרט שגאון דורנו ר"י אלחנן נ"י התיר שמן של קטניות ממש, כמו שמביא בשמו הרב "איש" בהחבצלת בשבוע העבר. וכן התיר את הי"ש מקטניות. א"כ כל הלוקח שמן שמשמים שמורים ונעשים ע"י ישראל כשר ותבוא עליו ברכת *חיים הירשנזון*.

כפי שהבחין בצדק ד"ר חגי בן ארצי, מרצה למחשבת ישראל, אל מול עמדתם החד-משמעית של הפוסקים המרכזיים בירושלים כפי שהוצגה על ידי הרב טוקצ'ינסקי, "סמכותו ההלכתית של הרב הירשנזון לא הספיקה כדי ליצור ערעור ממשי על האיסור המסורתי".

היתר לגימה

כפי שצוין במאמרים השונים מעיתונות התקופה, עניין שמן הקטניות נדון כבר על ידי רבי יצחק אלחנן ספקטור, גדול פוסקי המאה ה-19 באירופה.

השאלה שבאה לפתחו הייתה על האפשרות לייצר אלכוהול מקטנית הכוסמת, והוא צידד להתיר תהליך זה מכמה שיקולים: א. גזרת קטניות בפסח שגזרו הגאונים נובעת מחשש לאיסור כרת – אכילת חמץ בפסח; אך מאחר שהקטניות באלכוהול מעורבות בחומרים נוספים, ניתן לסמוך על שיטת הרמב"ם שגם בתערובת חמץ גמור אין איסור כרת, אף אם החמץ מהווה בה מרכיב טעם עיקרי. בהתאם לשיטה זו, לא גזרו איסור על הקטניות באופן שימוש זה שבתערובת. נימוק זה מכסה את רוב מוצרי האלכוהול, שברובם המוחלט יש פחות מ-50% כוהל בנפח, והרב ספקטור מאריך להוכיח שדי ברוב כלשהו כדי להגדיר את המוצר כמי שלא נכלל בגזירת קטניות. ב. גם אם האלכוהול מזוקק מקטניות בלבד, מאריך הרב ספקטור להציע כי טעמי איסור הקטניות אינם תקפים כאשר בררו את הקטניות לפני פסח ברמה כזו שבוודאי לא מתקיים יחס של אחד (או יותר) לששים של דגן שהתערב בהם, וגם זיקקו את האלכוהול לפני פסח, כך שישנה כאן תערובת 'לח בלח'.

כנגד סברתו הוא מעלה את פסקי האחרונים שאסרו את השימוש בשמני קטניות בפסח, אף שלכאורה סברתו תקפה גם לעניינם. במענה לכך הוא מציע שאותם אחרונים דיברו על שמנים שנוצרו בפסח עצמו, או במקרה הרגיל שבו לא בררו את הקטניות במיוחד עבור החג, ולכן קיים חשש שהתערב בהם חמץ בשיעור גבוה. אך אם יעשו ייצור מיוחד לפסח ויבררו את הקטניות כדי לוודא שאין בהם חמץ בשיעור גבוה, וישלימו את תהליך הייצור לפני חג הפסח, יהיה מותר להשתמש בשמן זה בפסח והוא אינו בכלל הגזירה.

על אף הניסיון של המתירים להתבסס על פסקו של ר' יצחק אלחנן, ידם של פוסקי ירושלים המרכזיים גברה בפולמוס שמן השומשומין. הניסיון להתיר את השמן כדי לספק שומן זול לציבור שומרי ההלכה בחג הפסח, גווע למעשה. כך נמשך מצב הדברים בארבע עשרה השנים הבאות, עד לשנת ה'תרס"ט, 1909.

בית חרושת ראשון לייצור שמן שומשמין נפתח ביפו כבר בשנת 1897, בהשקעה של 1,600,000 פרנקים של חברה בורסאית צרפתית. כעבור יותר מעשור הקים אפרים יפה בית חרושת עברי לשמן שומשמין בעיר.

בערך בתקופה זו דן רבי דוד צבי הופמן, ראש בית המדרש לרבנים בברלין, בשאלת היתר שמן השומשמין בפסח. הרב הופמן משך את ידו מלהתיר, לאחר שבירר את מנהג ירושלים. כעבור כעשור, ערב חג הפסח של שנת תרס"ו, 1909, נפוץ בירושלים שמן שומשמין 'כשר לפסח'. ההכשר לא היה חתום על ידי אף אחד מבתי הדין הירושלמים והפולמוס חזר לכותרות, שוב מעל דפי 'החבצלת'. שני מאמרים הלכתיים הודפסו על מנת להפריך את ההיתר ואת הקונטרס שהוציא 'הרב הגדול המתיר נ"י' שאינו מוזכר בהם בשמו. היה זה רבה של יפו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהכשיר את השמן שיוצר לראשונה בתהליך מיוחד, בבית החרושת החדש של משפחת ברסלב ביפו.

ההיתר התקבל בחודש אדר ובית החרושת נכנס לייצור מוגבר נגד השעון, כדי לספק כמה שיותר מהתצרוכת לחג. במקביל ניסה בית הדין האשכנזי הירושלמי, בראשות הרב ליפמן דוד שובקס, לשכנע את הרב קוק לחזור בו מן ההיתר. הרב קוק ענה לשני מכתביו של בית הדין ובית החרושת של ברסלב מיהר להדפיס על חשבונו קונטרס מיוחד, ובו התכתובת בין הרבנים, שגרר גם מאמר תגובה ב'החבצלת'.

צמח השמן הקדום

'שמן שומשמין' הוא שמן מצמח השומשום, והוא אחד השמנים הצמחיים הוותיקים בשימוש האדם. ככל הנראה הגידול החקלאי הראשון שגידל האדם למטרת הפקת שמן היה שומשום. ככל הידוע למחקר הארכיאולוגי, השומשום גוּדל למטרה זו כבר לפני 5,000 שנה. זרעי השומשום הם בעלי אחוז שומן גבוה במיוחד (זנים אחדים מכילים יותר מ-50% שומן, בהשוואה לזרעי סויה שמשמשים אף הם להפקת שמן ומכילים רק 20%). השומשום עמיד מפני בצורת וגם עובדה זו שיחקה לטובתו, למרות ששיטת הקציר שלו לא יעילה מבחינת כוח אדם, ולכן הוא מגודל כיום בעיקר במדינות עניות ומחירו בשווקי המערב גבוה יחסית.

זרעי השומשום קטנים מאוד והעובדה הזו הקשתה על סחיטתם. כדי להקל על הפקת השמן מהשומשום הוכנס שלב נוסף בתהליך הייצור. במקום להכניס את השומשום ישירות לבית הבד כפי שעושים עם זיתים, השרו את גרגריו במים כדי שיקבלו נפח, ואחר כך ייסחטו טוב יותר תחת משקלה של קורת בית הבד או במכבש מכני אחר. תערובת המים לא היוותה בעיה, שכן פערי המשקל הסגולי מציפים את השמן אל-על, כך שהוא שב ונפרד מהמים בתהליך טבעי.

מסיבה זו, כבר בצעד הראשון של פולמוס שמן השומשמין הירושלמי הודיעו האדונים עדס את שטינברג כי השמן שלהם מיוצר 'בברור היטב, ובנקיון, ובלי מים'. היה זה מאמץ לייצר את השמן בצורה שונה מהמקובל, 'יבשה' יותר, כזו שתפיק אולי פחות שמן מכל כמות נתונה של שומשום. הבחירה בשיטה זו התבססה על הסברא שאם לא יהיו מעורבים מים בתהליך, תישמט הקרקע שעליה מתבסס כל איסור הקטניות. שהרי לא מסתבר שהגאונים גזרו לאסור קטניות בפסח גם באופן שלא קיים לגביהן כל חשש חימוץ אפילו היו חיטה. ייתכן איפוא, שלא זו בלבד שסמכותו של הרב הירשנזון לא הספיקה להתיר את השמן, אלא שהתעלמותו מהעדר המים לעומת המשקל המשמעותי שייחס לטענתו שבירושלים גם האשכנזים אמורים להתיר את הקטניות באופן גורף, גרמה לרעיון הזה לשקוע למשך העשור וחצי הבאים. לא תרמה גם התבססותו על ההיתר של ר' יצחק אלחנן (שעליו קרא ב'חבצלת') לגבי כל שמני הקטניות, אף אלו שלא נמנעו ממגע מים בתהליך הייצור, שכן ההיתר הזה – כפי שנראה מהמנהג כיום – לא התקבל הלכה למעשה בקהילות ישראל.

ואז הגיעה שנת תרס"ט. כשבן-ציון ברסלב הגיע ליפו מאודסה, וביסס את בית החרושת לייצור שמן שלו על מכונות שפעלו ללא מעורבות מים בתהליך המיצוי. כשפנה היצרן לרב קוק לקבל את ההכשר לפסח, ביסס הרב את היתרו על ההבחנה הזו. הוא הדגיש שההיתר לטעמו הוא 'למהדרין מן המהדרין' ואין בו 'שום חשש מנהג', שהרי גם דגן של ממש היה מקבל הכשר לפסח אחרי תהליך כזה.

כשהבד"ץ הירושלמי בחר לבקר את הפסיקה הזו ופנה אל הרב קוק במכתב, הזכיר בית הדין כמובן את הדיון ההלכתי שהתנהל בירושלים בעשור הקודם, ואת ההסכמה הכללית שהתגבשה בקרב רבני ירושלים לאסור את השימוש בשמן השומשום – וזאת למרות ה'הברקה' של הוצאת המים מתהליך הייצור.

רבני הבד"ץ הוסיפו הנמקות, פורמלית ורעיונית: ברמה ההלכתית הטכנית, גם אם נקבל את כל יסודות ההיתר, עדיין אנחנו מכוסים רק עד שלב אריזת השמן במיכלים. אך מה באשר לשימוש בשמן בפסח בסביבה שאינה סטרילית ממים? הם הוכיחו מדברי הראשונים שתהליך החימוץ אינו מוגבל לאינטראקציה בין קמח דגן יבש ובין מים, אלא גם תוך כדי בישול או טיגון. אם כך הוא הדבר, יש לחשוש שאנשים ישתמשו בשמן השומשום הכשר במטבח הפסח שלהם יחד עם מים. אם השמן היה מופק מדגן, אזי הוא לא היה מאבד את יכולת החימוץ שלו ובמגע עם מים הוא עלול היה להחמיץ. לאור זאת, קבע בית הדין, מתאימה גם כאן גזירת קטניות, כמו לגבי כל מצב אחר.

במישור הרעיוני, העלה בית הדין הירושלמי את טענת המדרון החלקלק. לטענתו, היתר מרווח לנושא יסודי בתחום המנהג יביא בהכרח להתפתחות מגמה רפורמטיבית רחבה יותר בידי 'הפריצים אשר יחפשו עלילות לעשות חדשות בדת'. סוכני שינוי חברתי אלה מחכים להזדמנות להקל מעליהם את עולה של ההלכה. לאור טענות אלו בטוחים היו חברי בית הדין "כי שגגה יצאה מלפניו" של הרב קוק, וביקשו ממנו לחזור בו מן ההיתר בצורה מכובדת.

פסיקה טריטוריאלית

הרב קוק דחה את טענות רבני הבד"ץ. לטענה שרבני ירושלים בעשור הקודם נזקקו כבר לשאלה זו השיב הרב קוק כי "אין למדין הלכה מפי מעשה". אי אפשר לדעת אם לא היו בשנת תרנ"ה תנאים נוספים שהביאו את הרבנים לאסור את השמן. לגבי הטיעון ההלכתי הפורמלי, הרב קוק סירב לקבלו, וסבר שהשמן אינו מכיל כל חומר שיש בו חשש לחימוץ כשיבוא במגע עם מים. לדידו, ההתעקשות להחמיר בחומרא שאינה נשענת על נתונים עובדתיים נכונים (האפשרות הביולוגית להחמיץ שמן), מסכנת את מעמד הדת בקרב ציבורים רחבים, כששורש האיסורים ייתפס בעיניהם כ'חוכא' [-צחוק].

כנגד טענה זו העירו חברי הבד"ץ, כי כאשר ייאלצו הם לפרסם את פסק דינם האוסר את השמן בתכלית האיסור, ייתפסו הרב קוק עצמו והיתרו כ'חוכא' וייגרם נזק דומה. כך או כך, הם על האיסור לא יוכלו לוותר. אך ברמה הפרקטית גילו חברי הבד"ץ נכונות לפשרה: הרב קוק יזהיר את בית החרושת של ברסלב שלא לשווק את סחורתו בירושלים, ויגביל את ההיתר ליפו ולמושבות היישוב החדש; כך יתאפשר לבד"ץ להתעלם מהחידוש, בהעדר פגיעה בסמכות בית הדין ובמסורת הפסיקה של רבני ירושלים.

אך הרב קוק שב וניסה לשכנע את בית הדין כי בניגוד למה שהם מציגים כפרצה נוראה, במקרה זה דווקא האיסור הוא שטומן בחובו את הפירצה:

"וחלילה לנו לחשוב שעל ידי מה שאנו מתירים את המותר […] כי בזה ניתן פרצה לפני הפורצים, חלילה. אדרבא – כשיראו העם כולו שמה שהוא מותר אנחנו מתירים, אז יאמינו ביותר שכל מה שאנו אוסרים הוא מפני שכך דין תורה […] אבל אם נאסור אפילו דברים הבאים על ידי המצאה חדשה שלא היה מעולם, יאמרו שהרבנים חפצים להחמיר מליבם ואינם חסים על הציבור, ובזה יש נתינת יד לפרצות גדולות, ה' ישמרנו".

רבה של יפו גם הסתייג מהצעות בית הדין להגבלה גיאוגרפית של ההיתר ומבקש "שיחושו על כבוד התורה […] שכולנו עשינו דבר זה בכוונה רצויה לשם שמים, לא במרד ולא במעל חס ושלום […] אבקש בזה מכבוד תורתם שיעבירו נא על מידותיהם ואל ירעישו בעניין זה את עיר הקודש, שבעוונותינו הרבים היא מסובלת במחלוקות ומריבות מצדי צדדים". מנגד הציע הרב קוק פשרה משלו שעניינה חלוקת זמנים ולא מקומות: בשנה הזו ינהגו היתר בהתאם לפסיקתו כדי למנוע הפסד כספי גדול מבעל בית החרושת, "אותו האיש הנדחק אשר סמך על הוראתי והִרבה בהוצאות בשביל תיקון השמן־שומשמין לשם פסח"; לקראת השנים הבאות יובא העניין לדיון משותף של רבני ירושלים יחד עם הרב קוק והעניין יוכרע ברוב דעות.

בסופו של דבר הוציא בית הדין הירושלמי את הכרוז שלו נגד ההיתר בב' ניסן, כאשר חלק מהציבור כבר רכש את השמן לקראת הפסח. מנגד יצא הרב קוק מגדרו להחזיק בהיתר, והתיר לבעלי המפעל להדפיס את כל התכתובת בינו ובין בית הדין בקונטרס מיוחד.

למרות הפולמוס הפומבי בין הרב קוק ובין בית הדין הירושלמי, נראה כי אש המחלוקת שככה ולא חרגה מגבולות הגזרה ההלכתית. זאת בניגוד מובהק למחלוקת הבאה שהתרגשה לבוא על היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל: פולמוס השמיטה. כפרומו להתפרצות מחלוקת השמיטה ב-1910 מקדים הרב אליהו עקיבא רבינוביץ, עורך 'המודיע' מפולטבה, סיכום מנקודת מבטו של אירועי מחלוקת שמן השומשמין, המגלה פרטים נוספים על הדין-ודברים שבין בתי הדין (2 ביולי 1910):

"עובדא מחרדת, מלחמת אחים, התחילה כעת מתפרצת בין ירושלים ליפו. בתי הדינים די בירושלם ת"ו והרב הגאון המפורסם מוהרא"י הכהן קוק הי"ו, פעם אחת כבר ראינו אותם מתפלגים בהוראתם. הרב מיפו מתיר שמן שומשמין לפסח והללו אוסרים, ולא הועיל מכתבו של המתיר שכתב להאוסרים והפציר במו לאמר: "על השנים הבאות לא יהיה היתר זה קבוע עד שנתועד יחד ונדון בענין זה, ואחרי רוב דעות יקום דבר, כדכתיב בספר אורייתא דמשה: אחרי רבים להטות. ואז גם אנכי אתן ידי להרבים ובודאי יסכימו עמי כבוד הרבנים דייני הבד"צ שי', ובאופן זה יתקדש שם־שמים על ידנו, ויראו הכל שכבוד התורה חביב הוא לנו".

"לא הועילו הדברים האלה, ולזמן מה נעשה התורה כשתי תורות, תורת יפו ותורת ירושלים, ואיש כל הישר בעיניו יעשה, הללו משתמשין בשמן השומשמין, והחרדים, למה שנהגו בו איסור מקדמת דנא, מושכים ידיהם ממנו, ומתוכחים ודנים בזה כל יושבי שערי ציון המצוינים בהלכה, אבל רק עד יעבור הפסח והיה כלא היה, אין אומר ואין דברים, בלי נשמע עוד קולם של שני הצדדים. ואפילו לאחר שבא הרב מיפו ירושלימה, לפני הפסח השני, בחורף העבר, ויבקש שנית את הבד"צ להתאסף כלם יחד עם הגאונים ר' חיים ברלין ור' יצחק ירוחם דיסקין הי"ו לדון בזה ועפ"י רוב דעות להחליט דבר, והבד"צ – כפי שכותב לנו איש זר העומד מן הצד – "לא נתרצו לזה, באמרם: שאינם חפצים לבא במגע ומשא עם הרב קוק"… גם אחרי כל אלה, פרץ וצוחה לא נשמע ברחובות ירושלים ונשתתק הדבר". 

על רקע הדברים, נאה לראות את נקודת מבטו של הרב קוק על הסכסוך הפומבי, כפי שמשתקפת במכתבו לתלמידו הרב יעקב משה חרל"פ, שפורסם לימים בעיתון החרות, ובו הוא מצר על המעבר מדיון הלכתי טהור למחלוקת בפסים אישיים ולא ענייניים:

"היום הגיעני מכתבו הגלוי, ומאד אני מצטער על צער נפשו היקרה, שחושב שאקפיד עליו ח"ו. ידענא בכת"ר שכל מעשיו לש"ש. ואיך אפשר להקפיד עליו, אפי' אם יהי איזה דבר נגדי, ובפרט שענין חיזוק הבד"ץ בעיקו"ת ירושת"ו הוא ענין נחוץ מאד, ואם היה אפשר לי הייתי מראשי המוחים נגד הקמים עליהם להשפיל כבודם. ומה ענין חילוק דעות בענין הלכה לפגיעת כבוד, וצר לי מאד שיצא הדבר חוץ מתחומו. ובמה שנוגע אלי הנני ת"ל מרוצה בכל דבר של עלבון אפילו מצד המתכונים להקניטני […] וצור ישראל, יגלה לנו מהרה אור גאולתו וחדות קדשו, ובירושלם ננחם כלנו, כי ידבר שלו' אל עמו […] הק' אברהם יצחק הכהן קוק.

*****

פולמוס שמן השומשומין היה ממבשרי המחלוקות הגדולות שקרעו את ציבור שומרי התורה והמצוות בארץ ישראל. על אף שגם כאן הגיעה המחלוקת התורנית לפסים אישיים, הרי שבניגוד למחלוקות הגדולות, זו ההלכתית על השמיטה וזו ההשקפתית בעניין הציונות, הדיון נותר רגוע באופן יחסי, והוא לא חרג בהרבה מגבולות הגזרה של מחלוקת הלכתית סוערת, המערבת גם שאלות משנה רחבות: היחס לידע המדעי בקביעת ההלכה; מידת השמרנות או ההקלה ביחס למנהגים שטעמם בטל או הצטמצם, ושאלות נוספות.

להרחבה:

• קונטרס ע"ד הכשר השמן הנעשה משומשמין יבשים שלא נלתתו… יפו תרס"ט
• חגי בן־ארצי, אידיאולוגיה ופסיקת הלכה: דרכו של הראי"ה קוק כפוסק, בתוך: עמיחי ברהולץ (עורך), מסע אל ההלכה, תל אביב תשס"ג, עמ' 177–195
• ובהרחבה: הנ"ל, החדש יתקדש: הרב קוק כפוסק מחדש, ידיעות-משכל, 2010

איור שער: shutterstock