המפלגות החרדיות – לאן?

השהות באופוזיציה הינה הזדמנות להתחדשות ולהזרמת משמעות דתית להתארגנות המשותפת שלנו. זה הזמן להיזכר מהיכן הגענו ומה הן מטרותנו

אולי יעניין אותך גם

היהדות החרדית מוצאת את עצמה בתקופה זו בסיטואציה פוליטית שלא הורגלה אליה – אופוזיציה. אלא שזו עשויה להיות דווקא הזדמנות טובה לכייל מחדש את הגוף הקרוי 'מפלגות חרדיות', ולנער אותו מכמה הרגלים פחות טובים שדבקו בו.

הורתה ולידתה של המפלגה החרדית, בתנועה ההיסטורית 'אגודת ישראל' שהוקמה באירופה בתחילת המאה הקודמת. הקמתה נועדה "לפתור ברוח התורה והמצווה את כל השאלות שתעלינה יום יום על הפרק בחיי עם ישראל" – כלשון ההכרזה בוועידת קטוביץ. כשברקע נסק מעמדה של התנועה הציונית, וכשהקהילה היהודית סבלה מנטישה המונית של בניה לטובת שדות זרים, נוצר הצורך לאגד את החרדים לדבר ה', ממזרח אירופה, רוסיה, יהדות אשכנז ועוד. 

לאגודת ישראל הייתה שלוחה פוליטית שפעלה בפרלמנטים האירופיים, ולצידה, כמובן, מועצת חכמי התורה. המפלגות החרדיות בארץ ישראל היוו המשך ישיר של האגודה שהתפרקה לרסיסים בשואה האיומה, ואף שימרו על המבנה של מפלגה פרלמנטרית הכפופה ל'מועצת גדולי התורה'. 

*

אולם הדמיון הוא למראית עין בלבד. לאמיתו של דבר, שני היעדים המקוריים הוחטאו לחלוטין. היעד הראשון, נזכיר, היה התאגדות. אולם תחת התאחדות של כלל שומרי התורה והמצוות חל היום פיצול אחר פיצול, עד שהמפלגות החרדיות בימינו הן אוסף קבוצות ותתי זרמים, מסוכסכים ומפולגים שכל נסיון לגבש לכוח אחד מלווה בחידוד ההבדלים. החילוקים אף פעם לא מגיעים למידה בה הייתה שונה יהדות…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?