דעה: העוני החרדי הוא הבעיה הציבורית הדחופה ביותר

שיעורי העוני בחברה החרדית מגיעים למימדים מבהילים והוא מחמיר מדור לדור. העוני בחברה החרדית החל כ'הסתפקות במועט' אך כעת הוא מביא משפחות לוויתורים קשים בחיי היומיום

אולי יעניין אותך גם

מצבם הכלכלי של החרדים מתדרדר מדור לדור, דור ההורים (חרדים שכיום נמצאים בגילאי 60–65)  היה בעשירון 4.4 בממוצע, ואילו דור הילדים החרדים (המחקרים נעשו על חרדים שכיום בגילאי 40–45) ירד בממוצע לעשירון 3.9. לשם ההמחשה, בקבוצת המיעוט האחרת הבולטת במדינה, הערבים, נרשם שיפור משמעותי, והם עלו בעשירון אחד. כדאי לתרגם את הנתון הכללי הזה למילים פשוטות יותר: הסיכוי של ילד חרדי להיות עני יותר מהוריו הוא גבוה בשני מובנים, גבוה יותר מהסיכוי של מי שאינו חרדי, וגבוה יותר מהסיכוי לשפר את מצבו הכלכלי. לשם המחשה, ילד חרדי המצוי בעשירון הגבוה ביותר בממוצע יירד לעשירון החמישי, בעוד הילד הלא-חרדי יירד לעשירון 6.9. הילד הלא-חרדי שנולד בעשירון רביעי ישפר את מצבו בממוצע לעשירון 5.4, ואילו הילד החרדי שנולד בעשירון הרביעי יתדרדר מעט. 

קשה להסביר למי שאינו כלכלן כמה הנתונים הללו מכאיבים, אחד הפרויקטים המשמעותיים ביותר של 'מדינות הרווחה המודרניות', הוא להשקיע משאבים עצומים בשוויון הזדמנויות, בכך שהעני יזכה באפשרות זהה לשפר את מצבו. יש גמרא במסכת גיטין – שנלמדה לפני זמן מה בדף היומי – המביאה ציטוט השגור בפי אנשים "אם יגידו לך שחברך מת, תאשר. אם יגידו לך שחברך התעשר, אל תאשר", כלומר, הסיכוי להתעשרות הוא נמוך במיוחד, המדינות חותרות נגד 'חוק הטבע הזה', ובמקרה הישראלי, ישנה הצלחה מסוימת, ילד שנולד…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?