הפרופסור מרחוב רשב"ם: ריאיון עם הרב דוד שפס

הוא מתגורר ברחוב רשב"ם בבני ברק מזה שנים, ומתפלל ותיק בבית הכנסת לדרמן. במקביל, עד לפני כשבע שנים הוא כיהן כפרופסור מן המניין באוניברסיטת בר אילן, שבה עמד פעמיים בראש המחלקה ללימודים קלאסיים. עם תואר רב מחד, ותואר 'פרופסור אמריטוס' מאידך, פרופסור דוד שפס הוא איש שהעלה למדרגת אמנות את היכולת לחיות בשני עולמות – תוך הכרה ברורה באופן שבו הם מאתגרים זה את זה.

שפס גדל בארצות הברית במשפחה קונסרבטיבית, אבל עם אב שהיה רגיש במיוחד לחינוך היהודי של ילדיו. "כשנסעתי ללמוד בקולג', אבא שלי שלח איתי חומש עם פירוש באנגלית ותרגום לאנגלית של הקיצור שולחן ערוך", הוא מספר. "לא בדיוק ספרייה יהודית עשירה, אבל הרבה יותר ממה שהיה לשאר הסטודנטים היהודים".

בקולג', הוא לא מצא עוינות גלויה כלפי היהדות. דת מכל סוג פשוט לא היוותה שיקול באווירה האקדמית. "באותה תקופה, חבר שאל אותי פעם אם אני מאמין באלוקים. 'ובכן, אני לא יודע', אמרתי בזהירות. 'אני יכול לראות שיש בעיות עם הרעיון הזה, אבל אני חושב שייתכן שאלוקים קיים'. 'וואו', אמר חברי המזועזע. 'אבל חוץ מזה, אתה כל כך נורמלי!'…".

כסטודנט צעיר, שפס לא היה שבע רצון מגרסת היהדות של הזרם הקונסרבטיבי. "אם אלוקים לא נתן את התורה, למה אנחנו טורחים לשמור חלק ממנה? ואם הוא נתן את התורה, מה התועלת האפשרית שתגיע מהפרת כל שאר החלקים? בכל זאת, בהשתלשלות מקרים טבעית, מן הסתם הייתי נותר יהודי קונסרבטיבי עד הסוף, ופשוט אומר לעצמי שאני לא כל כך דתי… למרבה המזל, חיי תפסו כיוון שונה כשמבחן שלא היה אמור להשפיע ושלא התכוננתי אליו, שכנע את המחלקה להיסטוריה לייעץ לי לצאת מתכנית המצטיינים. במקום להסכים להשפלה הזו, החלפתי מחלקה והתחלתי ללמוד לימודים קלאסיים. הציונים שלי היו טובים אבל הרקע שלי בלימודים קלאסיים היה דל, ולכן התקבלתי ללימודים מתקדמים בתנאי שאוכיח את יכולותיי בקורס קיץ. בקיץ, רק האורתודוקסים קיימו תפילות שבת באוניברסיטה, וכך התחלתי להשתתף במניינים שבהם פגשתי דבר שמעולם לא ראיתי לפני כן: יהודים צעירים עם יותר ידע ביהדות ממני".

דווקא בסביבה האוניברסיטאית, ובהשפעת האדמו"ר מבוסטון הקודם, הרב לוי יצחק הורוביץ זצ"ל והקהילה שלו, שפס הפך ליהודי שומר תורה ומצוות וקובע עיתים לתורה. כשעלה לישראל עם אשתו בשנות השבעים, הם היוו אנומליה ברורה: זוג אקדמאים צעירים שהחלו לעבוד עד מהרה כמרצים באוניברסיטת תל אביב (הוא בלימודים קלאסיים, היא במתמטיקה) אבל קבעו את מושבם בבני ברק. "הגענו לבני ברק עם איש קשר אחד ויחיד שם: תלמיד חכם בשם הרב טוביה בייליס. אני זוכר ששאלתי אותו איך עיר חרדית כזו תתייחס לזוג מרצים באוניברסיטה. הוא אמר שלבני ברק אולי יכולה להיות בעיה עם מקומי שהולך להיות מרצה באוניברסיטה, אבל מרצה באוניברסיטה שרוצה לבוא לגור בבני ברק? אדרבה. והוא צדק".

אוניברסיטת תל אביב באותם ימים, אומר פרופ' שפס, הייתה מקום אנטי-דתי באופן שלא היה מוכר לו מארה"ב. "הדמויות הבולטות שם היו אנשים כמו פרופסור מיכאל הר-סגור, אותו שמעתי אומר שעלינו לבחור בין להיות מדינה נאורה כמו צרפת או גרמניה, או להיות עוד בנגלדש. היו אמנם סטודנטים באוניברסיטת תל אביב שפנו אלי במשך השנים שלימדתי שם ואכן ראיתי שהם הופכים דתיים יותר, אבל על אלה שהפכו פחות דתיים, מטבע הדברים, לא ממש ידעתי. אחרי כמה שנים שם, בקיץ שבו שהינו בארה"ב, שאלתי את האדמו"ר מבוסטון אם לעזוב את האקדמיה. הוא אמר לי: 'יש לך שם קשר עם יהודים שאם אתה לא תקרב, אף אחד לא יקרב', וציווה עלי להישאר".

אחרי שלא קיבל קביעות באוניברסיטה, עם זאת, שפס סבר שהגיע הזמן לשאול שוב. "הייתי בארץ, ושיחת טלפון לארה"ב אז הייתה עניין חריג. לכן, במקום להתקשר לבית האדמו"ר, הלכתי לשאול את הרב שך זצ"ל האם לחפש עבודה אקדמית במקום אחר או לעזוב בכלל את האקדמיה. הוא אמר לי לחפש עבודה באוניברסיטת בר אילן, ואכן התקבלתי כמרצה שם".

למצוא את האיזון

אוניברסיטת בר אילן של שנת 1978 כבר לא הייתה מוסד דתי מובהק: כמעט חצי מהסטונדטים, וגם חלק של המרצים, לא היו דתיים. "עצם העובדה שבנים ובנות למדו ביחד, גרמה מטבע הדברים, למצבים לא ראויים. ועם כל זאת, הקשר הדתי היה מורגש, ולא רק בכיפות שכפו על הסטודנטים", הוא אומר. "בין הקריטריונים להעסקת חבר סגל חדש נכללה: 'התאמה למוסד דתי'. כשתורם מחו"ל שהתעשר בדרכים לא ראויות הציע לאוניברסיטה סכום גדול מאוד, ההנהלה התלבטה אבל בסוף לא קיבלה את הכסף. בפעם אחרת הקימו גינת ורדים עם אנדרטה של אשת התורם המנוחה, וכמה מן הדתיים העירו על כך שלפי ההלכה אסור להקים דמות ראש של בן אדם. כשהתורם סירב לוותר על האנדרטה, האוניברסיטה החזירה לו את כספו ומצאה תורמים אחרים".

סטודנטים חרדים לא ממש נצפו באוניברסיטה באותה עת, אבל בקרב חברי הפקולטה היו גם היו חרדים, לצד דתיים תלמידי חכמים. "רוב המרצים החרדים היו בעלי תשובה, או חרדים שעלו לארץ ולמדו את הלימודים האקדמיים שלהם בחו"ל". דווקא במחלקה ללימודים קלאסיים, הוא נזכר, הייתה באותם ימים פקולטה דתית מאד. "שלושה מתוך הארבעה עם הסמכה לרבנות, והרביעי – שבנה את המחלקה – גם הוא למד תורה באופן קבוע".

כשהיה בארה"ב, קביעת העיתים של שפס הסתכמה בלימוד של שתי משניות עם חברותא. "פעם בשנה היינו עושים סיום גדול". כשעלה לארץ וביקש למצוא חברותא, הוא פנה לרב נתן צבי פרידמן זצ"ל, רבו של שיכון ה'. "הוא סידר לי ללמוד עם בנו הרב יעקב פרץ פרידמן זצ"ל, שהיה ראש כולל אז ובהמשך ירש את מקומו. אחרי שנה ראיתי שאני רוצה להתקדם יותר אז הצעתי לרב יעקב פרץ שאלמד בישיבה. הוא אמר לי שבישיבה לומדים בחורים עם שגעונות של בחורים… הוא שלח אותי לרב חיים גריינימן זצ"ל ששלח אותי בתורו לרב אליהו בן שלמה שליט"א, שאמר לי שקשה לו לפטור אותי מלהיות תלמיד חכם. הוא סידר לי ללמוד באופן קבוע עם כמה תלמידי חכמים גדולים, שמהם למדתי מה זה לימוד בעיון".

פרופ' שפס מודע לכך שהציפיות הגבוהות שלו מעצמו בתחום הלימוד לא היו בהלימה לאלה של רוב האקדמאים הדתיים בזמנו. "ראיתי מרצים דתיים המסתפקים במועט בתחום התורני, כי שאיפותיהם לחכמה מתרכזות בעבודתם האקדמית. מצד שני, זו בהחלט בעיית שיפוט לא פשוטה למצוא את האיזון. אחרי הכל, מרצה מקבל משכורת כדי להקדיש את זמנו למחקר. היה חשוב לי לא לחטוא בביטול תורה מחד, אבל גם לא לגזול את כספה של האוניברסיטה מאידך".

בעשורים הבאים, שפס החל לראות יותר חרדים באוניברסיטה. ברוב המקרים היה מדובר בנשים, וכמעט אף אחד מהסטודנטים הללו לא מצא את דרכו למחלקה ללימודים קלאסיים.

אקדמיה כעסק

חרדים מגיעים לאקדמיה, אחרי הכל, קודם כל למטרות פרנסה.

"מספרים לי שפרופ' עירד מלכין מאוניברסיטת תל-אביב היה אומר לתלמידי תואר שני בלימודים קלאסיים: אם אין לכם מקור פרנסה אחר, אל תלמדו פה. בישראל, תואר בלימודים קלאסיים באמת לא סולל דרך לפרנסה. הייתה לי פעם תלמידה שאחרי תואר שני בלימודים קלאסיים, כשהתראיינה לעבודה במוזיאון העוסק בתקופה הרלוונטית. אמרו לה: לימודים קלאסיים? מי צריך את זה? במקומות אחרים, על אחת כמה וכמה.

"בחוץ לארץ, לעומת זאת, זה לא כך. מנכ"ל IBM באנגליה, למשל, הוא בוגר לימודים קלאסיים. בראיון העבודה ביקשו ממנו לדבר חמש דקות על משהו שמלהיב אותו, והוא דיבר על פענוח הכתב המיקני – עבודה מבריקה שהוכיחה ששריטות בחימר שצורפו בשריפת ארמונות נכתבו למעשה ביוונית עוד יותר קדומה. על בסיס הפרזנטציה הזו, החברה שכרה אותו, ועם הזמן הוא נעשה המנכ"ל. בחו"ל יודעים להעריך בוגרי לימודים קלאסיים בתור כאלה שהתמודדו עם אתגר אינטלקטואלי שהמנהל עצמו היה פוחד ממנו".

בארץ, כאמור, המצב אחר, ועל כן המחלקות למדעי הרוח באוניברסיטאות הולכות ומצטמקות. שפס סבור שהאקדמיה גרמה זאת לעצמה, ושמיקודם של חרדים ההולכים לאקדמיה בלימודי מקצוע הוא תולדה ישירה של הרוח הנושבת באוניברסיטאות בעשורים האחרונים.

"זו מגמה שהתחילה בארצות הברית. הרי מה שהכריע את מלחמת העולם השנייה היה פצצת אטום שהרבה פרופסורים תרמו לה, וכך האקדמיה האמריקאית שיווקה לממשלה את הרעיון שאוניברסיטאות חזקות חשובות לביטחון המדינה וכדאי למדינה לתקצב אותן. התקציבים הללו אפשרו להן לגדול מאד וכדי למלא את הפקולטות בתלמידים הן החלו לשווק את עצמן כדרך להתפרנס טוב יותר. תחום כמו מדעי המחשב, למשל, היה מתפתח מצוין גם בלי האקדמיה, אבל האקדמיה ניכסה אותו לעצמה. לאט לאט התפיסה הזו הגיעה גם לארץ, והוחלט כאן שאקדמיה צריכה להתנהל כמו עסק. הייתי שנים בסנאט האוניברסיטה, ומעולם לא הוצגה לנו תכנית שהייתה לה הנמקה אקדמית טהורה. תמיד המטרה הייתה לגייס עוד כספים. אשתי, מלכה, שהייתה הדיקנית למדעים מדויקים בבר אילן, מגיעה מרקע של מתמטיקה תיאורטית, מתמטיקה בצורה הכי 'טהורה' שלה. אבל כדי למשוך סטודנטים היא פיתחה בבר אילן תכנית למתמטיקה פיננסית. רק ככה הפקולטה למתמטיקה יכלה להתבסס".

"מודעות עצמית היא חיונית לחלוטין"

אם האקדמיה מתפרקת מנכסיה האינטלקטואלים, לכאורה חרדי יכול לומר שזה בעייתי פחות ללמוד בה.

"זה ממש תלוי בדיסציפלינה, ועוד יותר ביישום שלה. במתמטיקה למשל באמת קשה לראות בעיות. אבל לכל תחום יש השאלות שלו. האדמו"ר מבוסטון זצ"ל היה מתלונן שאף אחד לא בא לשאול על הבעיות של המקצוע שלו… כולם יודעים שאסור לסרס בהמה אבל לא הגיע אליו וטרינר עם השאלה הזו. באופן דומה, הוא לא קיבל שאלות הלכתיות בנושאי משפט מעורכי דין. אף אחד לא שואל על המקצוע שלו, רק על אלה של האחרים…".

הבעייתיות, הוא טוען, קיימת בשני מצבים. ישנה בעיה מובנית במצב שבו הציבור החרדי מנותק לחלוטין מהעולם האקדמי ומההתפתחויות בו: "אני היסטוריון. מנקודת מבט היסטורית, תרבויות גדולות, חכמי כל העולם בזמניהם, איבדו את העליונות האינטלקטואלית שלהן כשהסתגרו בתוך עצמן מפחד חידושים מהחוץ. זה קרה לסינים, זה קרה לערבים. אני מפחד שזה יקרה לציבור החרדי אם נתבצר בעמדה ש'אנחנו יודעים הכל' בעוד בחוץ אוגרים עוד ועוד ידע.

"מצד שני – הסיכון באקדמיה הוא אמיתי. שיעור גבוה מהחרדים שיגיעו לאוניברסיטה ישראלית בת ימינו באמת יחוו ירידה רוחנית. אז מה עושים? הולכים בשביל הסיכוי למרות הסיכון?".

מניסיונך, יש דברים שיכולים לסייע לשמירת הזהות החרדית באוניברסיטה?

"יש. בוודאי. אני באמת חושב שסדרי לימוד קבועים עם חרדים אחרים זה חשוב, גם אם מאתגר למצוא עבורם את הזמן. חשוב מאד גם שיהיה לך רב. נכון שלפעמים קשה למצוא רב שמבין את השאלות, אבל זה הכרחי. אם רב לא מוכן לשמוע את השאלות שלך רק כי אתה סטודנט – אז הוא לא הרב בשבילך. אבל אם הוא מוכן לשמוע ואתה פשוט חושש שלא יבין את השאלה – תלמד לתרגם את השאלה. אני הפכתי מומחה לתרגום מ'רבנית' ל'פרופסורית' ולהפך. הרי אתה מהציבור החרדי, אתה יודע שלרבנים לא חסרה חכמה. תסביר לו את הסוגייה הספציפית שנתקלת בה, והוא יבין ויוכל לייעץ לך".

בגזרת החינוך, הוא מוסיף: "צריך להיזהר מלהאכיל לילדים שלנו קריקטורות של כל מי שאיננו חרדי. מתחילים את החינוך, בוודאי, עם העקרון הבסיסי וההכרחי: אין טוב אלא תורה. אבל ככל שהילד גדל, צריך להכיר את כל האמת. חכמינו גם אמרו: חכמה בגויים תאמין (תורה בגויים, לעומת זאת, אל תאמין). אפילו בין הגויים יש חסידים, וגם בין החילונים של היום, שלרובם חסר החינוך הבסיסי ביותר בתורה, יש אנשים רציניים ובעלי רצון טוב.

"החברותא המנוח שלי, ר' דוד גוטליב ז"ל, היה גם הוא חרדי באקדמיה. הוא טען שהחילונים שונאי החרדים עושים לנו שירות טוב: הם מלמדים כמה החרדים הם אנשים סגורים ופרימיטיביים, ואז כשחילוני פוגש חרדי שלא מתאים לסטיגמה, הוא מתחיל לתהות אלו עוד שקרים סיפרו לו. אנחנו צריכים להיזהר לא ליפול למקום ההפוך במה שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו על העולם החילוני.

יש גם ערך, הוא אומר, לתזכורות קבועות על המקום שבו אנחנו רוצים להיות. "הכרתי בחור שחזר בתשובה ולמד כמה שנים בישיבה בבני ברק. הפך חרדי לגמרי, אבל אז חזר להרווארד כדי להשלים את התואר שלו. הוא לקח איתו תמונה גדולה של הסטייפלר זצ"ל ותלה אותה בחדר שלו באוניברסיטה. הוא אמר שהתמונה תזכיר לו מה הוא רוצה להיות ותגרום לו להתבייש לרדת מהסטנדרט שהציב לעצמו. וזה עבד. הוא סיים תואר ונותר חרדי לחלוטין".

ומה לגבי השאלה החברתית? עד כמה אדם חייב להתבדל מהחברה הלא דתית באוניברסיטה?

"השאלה היא מיהו האדם, וכל אחד חייב ללמוד להכיר את עצמו לפני שהוא נכנס לסיטואציות כאלה. סיפר לי הרב אהרן שמואל זינגר ז"ל מרעננה שבזמן קום המדינה היה לו שכן חרדי שבא לשאול את החזון איש שאלה בעניין מסוים. החזון איש שאל אותו אם יש לו ילדים, וכשאמר שיש לו בן אחד החזון איש הודיע לו שרעננה היא לא מקום לגור בו, שיעבור לבני ברק. האדם מכר את הבית שלו ועבר לבני ברק. הרב זינגר שמע את הסיפור והלך לחזון איש לשאול האם גם הוא צריך לעבור לבני ברק. החזון איש אמר לו: 'איפה זה רעננה?' הרב זינגר, מופתע, אמר, 'צפונה מפה, בכביש …'  אבל החזון איש קטע אותו: 'רעננה זה בארץ ישראל?', 'כן,' ענה הרב זינגר. 'אז מה הבעיה?' 'אין תלמוד תורה, אין בית יעקב –'  ענה לו החזון איש: 'אז אתה תעשה'. וכך אכן היה. אחד עשר ילדיו שיחיו נותרו חרדים. החזון איש הבין, כנראה, שלשכן היה יותר מה לחשוש מן הסביבה שברעננה מאשר לרב זינגר. יש אנשים שמתחזקים בסביבה מסוימת שאחרים ייחלשו בה. ומודעות עצמית היא חיונית לחלוטין כדי לדעת איפה אתה נמצא ומה צריכים להיות הגבולות שלך".

ויש חיסון נוסף מפני השפעות שליליות שהוא מציין. "אדם שנמצא באקדמיה מקבל הזדמנות נהדרת לתת דוגמה אישית של חרדי שמתנהל בצורה ראויה ומכובדת. להקפיד על התנהגות נאותה, לשמור על היושר שלך בכל מחיר, אלה דברים גדולים מאד, שדרכם גם מתאפשר לעיתים לקרב סטודנטים לא דתיים שמגלים התעניינות ביהדות".

"כאילו התורה לא קיימת"

מה דעתך על ההתנגדות מתוך האקדמיה לתכניות לימודים בהפרדה מגדרית?

"לאדם דתי הצורך בהפרדה מגדרית ברור. אני מאמין שבר אילן לא יכלה להיות אוניברסיטה דתית במלוא מובן המילה מהרגע שהחליטה, בהקמתה, להיות אוניברסיטה מעורבת. ההתנגדות מתוך האקדמיה להפרדה היא בגלל הטענה הפמיניסטית שהפרדה היא תמיד לרעת הנשים, אבל אני נוכחתי שההפך יכול להיות הנכון. באוניברסיטת תל אביב, למשל, הייתי מלמד 'תלמוד למתחילים' לסטודנטים אמריקאים שמגיעים לארץ לשנה אחת. זו הייתה קבוצה גדולה אז חילקתי אותה לקבוצת בנים וקבוצת בנות – דבר שעד אז לא הכרתי בחיי. גיליתי אז שני דברים מעניינים: האחד, שכל קבוצה מעלה שאלות שלא הייתה מעלה בשום אופן בקבוצה מעורבת; ושנית, שגם אני בעצמי, מאז גן הילדים, איני עושה ולא אומר דבר בלי המודעות שהמין השני מסתכל עלי… שנים אחר כך, כראש מחלקה בבר אילן, נכנסתי פעם להסתכלות לשיעור על שיריו של משורר רומאי מסויים. המרצה הייתה אישה, ובשיעור נכחו רק שלוש סטודנטיות. ברגע שנכנסתי, השתררה דממת מוות בחדר. זה היה ברור לגמרי שנוכחותי הפריעה לשיעור כפי שהן רצו ללמוד אותו. המסקנה שלי מכך היא שכפיית הלמידה המעורבת, חוץ מכל הסוגיות הדתיות, גם גוזלת מהתלמידים חלק מהלמידה שיכלו לחוות בסביבה נפרדת מגדרית".

בעיניו של שפס, עם זאת, האתגר הגדול ביותר שהאוניברסיטה מציבה בפני חרדים, אינו הסביבה החברתית וגם לא התנגדות גלויה לעקרונות דתיים. "אם באוניברסיטה היו מתווכחים נגד התורה, היית אולי מתעמת איתם. אבל זה לא מה שקורה. הם פשוט מדברים על נושאים חשובים כאילו התורה לא קיימת. וגם אם מישהו עם רקע תורני ישמע דיון בנושאים שלספרות התורנית יש הרבה מה לומר עליהם, ייקח הרבה זמן עד שהוא יזהה את ההקשרים. הידע התורני שלו לא מאורגן בתבניות האקדמיות, הוא לא יזכור את מה שרלוונטי לנושא שעלה עכשיו בלימודים שלו, וכך הוא יתחיל לחיות בעולם שהתורה פשוט לא קיימת בו. אני אומר שמהבחינה הזו ישיבות יותר פתוחות מהאקדמיה. בישיבה מותר להעלות את ההנחה שהתורה לא משמיים, כל עוד מגיעים בסוף לתשובה שהתורה אכן משמיים. אבל באקדמיה אתה לא יכול להעלות ולו לרגע את ההנחה שהתורה משמיים. זה פשוט בלתי אפשרי".

מה ההיתכנות לדעתך להקמת מוסד אקדמי חרדי ברמה גבוהה?

"זה יכול לקרות אם תהיה דמות בעלת שיעור קומה מספיק שתעמוד בראש. בישיבת נר ישראל בבולטימור, למשל, יש כבר שנים רבות תכנית במסגרתה תלמידי ישיבה לומדים לימודי ערב באוניברסיטת מרילנד ומוציאים תארים. ראשי הישיבות שלהם הצליחו ליצור מצב שהתלמידים שלהם, באוניברסיטה, היו משפיעים ולא מושפעים. אבל זה דורש אנשים גדולים שיירתמו לכך.

"בוודאי שאין מצווה להיות בורים וחכמה בגויים תאמין, פשוט היום באמת קשה לקנות את החכמה הזו בלי התוספות הלא רצויות. יוזמה למוסד אקדמי חרדי דורשת הנהגה לא רק עם ההסמכות הנדרשות אלא גם עם שיקול דעת עצום. זה המפתח לכך שמוסד כזה יוכל לקום ולהצליח".

צילום שער: איציק בליניצקי