הפרטים הקטנים של הפצצה הגדולה

המסע אל הפיצוץ ששינה את העולם ממחיש כיצד סיפור חלומי של סופר טוב הוא גם חלום בלהות של האנושות

אולי יעניין אותך גם

"הארי טרומן נזקק למשקה. זה היה יומו ה-82 כסגן הנשיא. וכרגיל, הוא העביר את שעות אחרי הצהריים באולם החקיקה של הסנאט, והפעם פיקח על ויכוח בעניין חוזה מים עם מקסיקו. בעוד הסנטורים מברברים, נדדה מחשבתו אל אמו ואחותו, שעדיין התגוררו קרוב לחווה הישנה של משפחת טרומן בגרַנדְוויוּ שבמיזורי".

באווירה סתמית כל כך, מתחיל אחד הסיפורים הבוערים בהיסטוריה המודרנית. בעוד דקות אחדות טרומן ירד אל מקום מחבואו של יו"ר בית הנבחרים, בחדר 9, שם יחטוף כוס ויסקי בורבון מהול במים. אלא ששם תגיע השיחה מהבית הלבן שתקרא לו לבוא בדחיפות. עדיין אין לו מושג שהוא נשיא ארצות הברית.

נראה שרבים מהרגעים הקריטיים בהיסטוריה, היו פתאומיים, בלתי מתוכננים. ההיסטוריה לא מתגלגלת כסיפור מתוזמן ומבוים. כמעט הכל בה בלתי צפוי, ומה שכן אמור ללכת לפי הספר, פשוט לא קורה כמתוכנן. חלומו של כל סופר.

 ב-7 בדצמבר 1941 ספגה ארצות הברית מכת פתע איומה. בסיס פרל הארבור (מילולית: נמל הפנינים) שבהוואי הותקף בידי כוחות הצבא היפני, בזמן ששתי המדינות מנהלות שיחות שלום שהתבררו כתרגיל הטעיה. המחדל היה עצום. מהמודיעין ועד זרועות הביטחון שסמכו זה על זה. (נשמע מוכר?). זה עלה ביותר מ-2,400 הרוגים. 

4 שנים מאוחר יותר באה הנקמה. מכתב של אלברט איינשטיין לנשיא ארצות הברית רוזוולט, בו הובע חשש שהגרמנים יפתחו נשק אטומי,…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?