הרב היפה מירושלים

משה זאקס נחשב לעולה הראשון לארץ ישראל מגרמניה במאה ה-19. הוא פרץ דרך יחד עם חבריו להחדרת התודעה של האפשרות להפיכת היישוב היהודי בארץ ישראל לפורח, משגשג ונהנה מיגיע כפיו

אולי יעניין אותך גם

משה זאקס נולד בשנת תק"ס (1800), בעיירה הגרמנית הקטנה דרייסיקאקר שבדוכסות סקסוניה-מיינינגן. הדוכסות הייתה אז חלק מ'האימפריה הרומית הקדושה', ומיד לאחר מכן הצטרפה ל'קונפדרציה של הריין', שהייתה תחת חסותו של נפוליאון בונפרטה. על משפחתו לא ידוע לנו כמעט דבר, והפרטים הראשונים מתולדותיו נוגעים ללימודיו בשורה של הישיבות החשובות במרכז אירופה.

הוא החל את לימודיו הגבוהים בישיבה בפיורדא (פירט), שם למד מפי ר' וולף המבורג ור' יהושע משה פלקוינר. לאחר שלוש שנים עבר לישיבתו של ר' נחום טרייביטש בפראג, לאחר מכן למד אצל ר' עקיבא איגר בפוזנא (פוזנן), ואז עבר ללמוד שלוש שנים בניקלשבורג, בישיבתו של ר' מרדכי בנעט. לימים סיפר כי בשנים אלו גמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל, אך הוא עוד הספיק ללמוד גם בישיבת פרשבורג המפורסמת אצל החתם סופר, שעודד בעצמו עלייה לארץ ישראל, ושנה נוספת אצל ר' יחזקאל בנעט, בישיבה בפקשׂ.

בגיל 30 עלה זאקס לארץ ישראל, כרווק. בהעדר עלייה ידועה מגרמניה בתקופה זו, הוא נחשב לעולה היהודי הראשון מגרמניה במאה התשע עשרה. לאחר שבילה את מיטב שנותיו בישיבות המרכזיות בגרמניה והונגריה, ולמד מפי גדולי הדור המפורסמים, הוא התאכזב לגלות שבירושלים אין בתי מדרש ברמה דומה לזו שהורגל בה. בנוסף, קשה היה לו להשלים עם מצבה הכלכלי של הקהילה הירושלמית, שנסמכה לחלוטין על כספי ה'חלוקה' מהקהילות בגולה.…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?