השמיים של היום

לאחרונה אני חוששת שהאוויר אליו אני מגדלת את הילדים שלי הוא האוויר הכבד, המחניק, של המחלוקת. אני מתפללת לגדל את הילדים שלי לעולם בו התורה הקדושה מנצחת. את המחלוקת, את השנאה, את הקרע

אולי יעניין אותך גם

בשתי הזדמנויות עמדתי בצפיפות ולצידי המונים ברחובות ירושלים.

בשתיהן הייתי בחורת סמינר ועמדתי בצומת שבין רחוב יפו לרחוב שרי ישראל. 

הראשונה הייתה ביום פטירת מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל; השנייה הייתה ממש שנה אחר כך, בעצרת המיליון נגד גיוס בני הישיבות.

אני זוכרת את הדרך להלוויית הרב עובדיה, זוכרת את תריסי החנויות המוגפים, זוכרת את המוני עמך בית ישראל שצעדו איתי ברחובות שבין השוק לגאולה, זוכרת את השקט. ירושלים כולה עטתה אבל וקולות בכי מילאו את האוויר.

פסיפס צבעוני של כאב מילא אז את הרחוב. זקנים וילדים, אברכים וותיקי ירושלים. לאורך הרחוב הונחו בחלונות הבתים רמקולים, משדרים את מסע ההלוויה שהרגיש לכולנו כמו פרידה מאבא, סופו של עידן שכמוהו לא יהיה.

אני זוכרת שכשמרן הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א געה בבכי ואמר ש"השמיים של היום הם לא השמיים של אתמול" הבטתי בהם, בשמיים ההולכים ומתכהים של ירושלים, ונפרדתי יחד עם כל מי שסביבי מהשמיים הפתוחים שהיו מעלינו עד אותו היום.

שנה אחר כך, מוקפת בחברותיי לסמינר ובמורות שלי, עמדתי באותו המקום בדיוק. אובך כבד ירד על ירושלים ביום של 'עצרת המיליון'. זו הייתה שנת בצורת, ואני זוכרת שמעבר לפרקי התהילים ותפילת השל"ה, אמרנו שם גם 'עננו' בציפייה לגשם שלא בא. 

בדרך לעצרת לא שקטה ירושלים כמו ביום ההוא של הלוויית מרן. היא רעשה מרעש המחלוקת, ונדמה היה שהעיר שחוברה לה יחדיו מעולם לא הייתה שסועה כל כך. ההליכה ברחובות מרכז העיר, לבושה בתלבושת הסמינר, הרגישה לי כמו מצעד בושה ארוך. רק עם ההגעה לצומת יפו-מלכי ישראל התחלפה ההרגשה בתחושת שליחות ודחיפות ממשית. 

ממש מעל המקום בו עמדנו, על מרפסת אחד הבתים, התנוססה כרזה ועליה המילים: 'התורה הקדושה תנצח'. ממש בסמוך אליה עמדו במרפסת כמה דמויות שקראו קריאות מחאה. דמויות ירושלמיות קלאסיות של רחוב יפו, שנדמה היה לי שאולי אפילו עמדו לצידי שנה אחת אחורה, ביום ההלוויה של מרן. 

מיד אחרי העצרת היינו אני וחברותיי לסמינר אמורות לעלות לאוטובוסים שחיכו לנו במורד רחוב שרי ישראל, ולנסוע למחנה החורף של הסמינר. אני זוכרת את הדיסוננס הכבד בין תחושת הפחד והמועקה לבין הנסיעה בסופו. זוכרת את ירושלים אפורה, מחולקת, עצובה. 

פעמיים בחיי עמדתי צפופה עם ההמון בצומת הירושלמית הכי סואנת שיש. 

באחת, הרגשתי חלק ממשפחה גדולה אבלה ובשנייה, ריח של מחלוקת מסוכנת אפף את הכל. 

לאחרונה אני חוששת שהאוויר אליו אני מגדלת את הילדים שלי הוא האוויר הכבד, המחניק, של המחלוקת. חוששת שאת השמיים הפתוחים של אתמול, שמי אהבת התורה ולומדיה שתלו מעל ירושלים בשנת תשפ"ג ביום הלוויית מרן, מחליפים שמיים אביכים של בצורת, שמיים של 'סכותה בענן לך מעבור תפילה'.

אני מתפללת לגדל את הילדים שלי לעולם בו התורה הקדושה מנצחת. את המחלוקת, את השנאה, את הקרע. עולם בו אהבת תורה ולומדיה דרה בכפיפה אחת עם דרך ארץ, מידות טובות, ואהבת ישראל. 

מתפללת עבור הילדים שלי, שבפעם הבאה שנעמוד בצומת יפו–שרי־ישראל, נקבל את פני משיח צדקנו, ואיתנו – כל עמך בית ישראל.

אולי יעניין אותך גם

שושי סירקיס

בין הגוונים

נשמה שנתת בי.

ואני רק שואלת למה? למה אנחנו צריכים אולטימטום קשוח של עשרים וארבע שעות, של דקות שנספרות אחורה. למה אנחנו לא יכולים פשוט להיות האמת שלנו בפנים?

הג'ין יוצא מהבקבוק

מה שהחל כתגלית רפואית וסיים כנוזל שכמעט והשמיד את הממלכה הבריטית, הפך לאחד מיסודות עולם האלכוהול | לאורכה ולרחבה של ארץ ישראל מסתתרים ג'ינים שחלקם יכולים לעקוף את הטובים בעולם | עם נחיתתו של הקיץ, 'המקום' יצא למצעד הג'ין הישראלי הגדול

בין שבר לריפוי: עבודותיה של חוה ארלנגר

יצירותיה של ארלנגר מחברות בין עולמות רחוקים לכאורה ומספרות סיפורים משמעותיים על זיכרון, על שבר, על הדרך הקשה מכאב לריפוי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

רוצים להרחיב? חכו רגע

הרחבה היא תוספת למשחק, שבאה יחד או בנפרד ממשחק הבסיס. משלמים עליה בנפרד בדרך כלל, אין לה ערך בלי משחק הבסיס, והרבה סבתות מתבלבלות וקונות רק אותה בראותן מחיר טוב.

מגלים את אמריקה

ניסיון מרתק לפצח את חידת האומה המבלבלת ביותר: זו שאפשר לאהוב אותה ואפשר לשנוא אותה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה 

האמנם נמנעת?

קריאה מאירת עיניים על יסודות התנועה האנטישמית מאה שנה ויותר אחרי שהגיעה לשיאה במזרח אירופה