התלמוד: תולדות הלמדנות

התלמוד הבבלי עומד במרכז עולמה של הלמדנות היהודית זה למעלה מאלף וחמש מאות שנה, אך הגדרתו מטרידה חוקרים ולומדים: אם זה ספר הלכה – מדוע הוא מלא בסיפורי אגדה? אם זה פירוש למשנה – מדוע הוא חורג בכל הזדמנות לדיונים עצמאיים? ולמה הסוגיות נראות לפעמים כמו באמצע עריכה, בלי מתודה סדורה מתחילת הדיון אל המסקנה שמסדרי התלמוד בוודאי ידעו כבר מראש?

מחברי הספר שלפנינו, ישי רוזן-צבי ויעקב צ' מאיר, מציעים מבט דו-שלבי על היצירה המורכבת הזו: תחילה הם מנתחים את התלמוד כטקסט בעל מאפיינים ספרותיים ורעיוניים ייחודיים, ולאחר מכן הם עוקבים אחר האופנים השונים שבהם נקרא ופורש לאורך הדורות. השילוב של ניתוח פנים-טקסטואלי עם היסטוריה של קבלה ופרשנות הופך את הספר לכלי רב-ערך גם עבור בוגרי בתי מדרש מסורתיים וגם עבור חוקרים אקדמיים המבקשים להעמיק את הבנתם ביצירה המכוננת של התרבות היהודית.

מטבעה של ביקורת ספרים ומגבלות האורך שלה, לא נוכל להתייחס למכלול הנידונים בספר, שכאמור הוא מקיף מאוד, ונסתפק בשתי הערות על נקודות שבהן, לפי עניות דעת הכותב, חרגו המחברים באהבה יתרה למסקנה, שקלקלה את השורה.

בחלקו הראשון של הספר, שעוסק ביצירת התלמוד עצמה, מניח הכותב כי "העובדה שיש לסוגיה כללים ברורים אין משמעותה שמדובר בכללי היסק בדומה לכללי הלוגיקה האריסטוטלית שאנו רגילים בהם" והוא מעיר שפרשנים 'ישנים וחדשים' שניסו להצדיק את מהלכי הבבלי במונחים לוגיים חמורים, עשו זאת בדרך כלל בלא הצלחה יתרה. אפשר היה לקבל קריאה כזו של המפה כשהיא מתייחס לכללי דרש מסורתיים באופיים כמו גזרה שווה והיקש. אבל הכותב בוחר להמחיש זאת עם "צורת ההיסק הבאה המכונה קל וחומר ונפוצה מאוד בתלמוד", צורת היסק שאינטואיטיבית אמורה להיות לוגית מעצם הגדרתה. הוא מביא את הלימוד הידוע שמציעה הגמרא בקידושין (ד:) ללמוד קידושי ביאה באשה, קל וחומר מיבמה שבה לא מועיל קנין כסף ומועילה ביאה. על כך הוא כותב: היקש זה אינו תקף על פי כללי הלוגיקה, שהרי "אין כל קושי להניח שלכל אחת מסוגי הנשים דין אחר: יבמה נקנית בביאה ולא בכסף ואשה נקנית בכסף ולא בביאה". לכן, הוא מסיק, היסק 'קל וחומר' כפי שהוא משתקף בדוגמה הזאת, הוא לימוד שרירותי… חשבו למשל על ההיסק הבא: מה רופאה שאינה כשרה לעסוק במשפט, כשרה לטפל בחולים; עורכת דין שכשרה לעסוק במשפט אינו דין שתהיה כשרה לטפל בחולים?". הלעג בין השורות ניכר ו…מביך. בהתחשב בעובדה שלמרות ההבדלים במצב הזיקה טרום חלות הקניין בין יבמה לאשה, החלות הסופית של שני המסלולים זהה ולכן המשל אינו ממין העניין, והבקשה ללמוד צורת תחולת קניין זהה מאשה לרעותה, לוגית ומובנת היטב. [ואגב, למטיבי לכת, הכותב יכל להתמקד בפרכת הגמרא שם "אמה העברייה תוכיח", שם אכן מדובר בחלות שונה בעיקרה. ואכן הגמרא דוחה את הדימוי על  אתר: "מה לאמה העבריה שאין קנינה לשום אישות – תאמר בזו שקנינה לשום אישות?"].

דוגמה נוספת לאי הבנה. את הסיפור במסכת תענית (כא.) עם אילפא שנתלה בתורן הספינה ואמר "אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשיטנא ליה ממתניתין, נפילנא… וטבענא", מבינים המחברים כמבחן להוכחת בקיאותו וכותבים: "מטרת המבחן היא לאחד את כל מסורות התנאים מזמנים וממקומות שונים. אלו שנכנסו למשנה ואלו שלא, למארג ידע כולל אחד" דבר התומך בנאמר בתחילת הפסקה "הגמרא רואה ביצירת ההרמוניה בין המקורות הישג אינטלקטואלי ודתי". ובכן, דומה שכל לומד מבין כי אילפא לא ביקש להראות הרמוניה אלא להוכיח שלא נגרע מן המשנה שחתם רבי, אף דין שכלול בברייתות (מתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא). ועל עיקר הנושא יש להעיר, כי הנגדת המקורות השכיחה בגמרא, היא כלי בסיסי כדי להבין את תוכן המקורות ולעמוד על הבנת הדברים. לראות בכך בקשה ליצירת הרמוניה בלבד, לצורך הישג אינטלקטואלי ודתי כביר ככל שיהיה, מניח שייתכן לחיות עם מקורות שאין ביניהם הרמוניה ובכך להניח שיסודם יכול להיות שרירותי. ואכן, פעמים רבות התלמוד אינו 'משיג הרמוניה' בין המקורות אלא מוצא את נקודת המחלוקת ביניהם בדרשת הכתובים או בסברא ודי לו בכך.

כיוצא בו, הכותבים מדברים על מוטיבציה וניסיון ליצירת טקסט קנוני, לראות בידע התלמודי (והמשנאי וזה של תורה שבכתב) כולו מערכת אחת. לטעמי, עיקר חסר מן הספר כשאין מסבירים לקורא המצוי את שורש המוטיבציה הזו, והוא שהתלמוד שואב את תוקפו מהעובדה שהוא חלק ממערכת אחת של תורה שבעל פה שנמסרה עם תורה שבכתב, והלכה ונתפרשה במשך הדורות. האפשרות האחרת יכולה להתקיים רק בלבו של מי שמניח אפשרות שלא תעלה על לב, שהידע התלמודי מורכב מאוסף של סברות ודינים שבדו חכמים מלבם.

על אף דוגמאות אלו, הספר מציע קריאה קולחת וחידושים מעניינים גם עבור מי שבקי ורגיל בלימוד התלמוד: תיאור התפשטות התלמוד ברחבי העולם היהודי ומעברם של בתי המדרש מבבל מערבה, שיטות העיון השונות בתלמוד, ואפילו התייחסות לגישה החסידית (והקבלית) אל התלמוד. עצם יצירת מונוגרפיה כזו, הוא בלא ספק אירוע ראוי לציון בתחום מחקר התלמוד ואפשר לקבל ממנו תמונה כללית עדכנית של מצב המחקר בשדה־מחקר חשובה זו.

• התלמוד: תולדות הלמדנות
• יעקב צ' מאיר וישי רוזן צבי
• הוצאת מאגנס
• 384 עמ'

קרעים וחתיכות

קליידוסקופ דמויות ואפיזודות משובח מתוככי עולם הישיבות, מספק חוויית קריאה מעולה ומחשבות על שברים ושלמות

ספרו החדש של עדן אביטבול 'כובעים וחליפות: סיפורים מהישיבה', הוא משב רוח רענן על מדף הספרים הישראלי. וגם הקורא החרדי, בוגר הישיבה על פי רוב, ימצא בו עניין רב ואולי גם את עצמו וכמה מחבריו.

עדן אביטבול כותב טוב. אבל בספר הזה מתגלה תכונה חשובה נוספת של הכותב: הוא גם קורא טוב. ומתבונן. הוא קולע בתיאורי דמויות סטריאוטיפיות מעולמה של הישיבה, מיטיב לתאר הלכי רוח ונבכי נפש ולהעביר אל הנייר את הווייב.

שמו של הספר 'כובעים וחליפות' הוא ללא ספק הומאז' נסתר (מודע או לא־מודע) לספרו הנודע של דמון ראניון 'ברנשים וחתיכות'. שגם הוא מתאר בקצרה טיפוסים ומעשים. מעולם אחר כמובן. להבדיל. גדלותו של הספר ביכולת לספר בצורה מרתקת סיפור פשוט, אפיזודה מחיי היומיום, כזו שכפי שהמחבר מתאר – גם כשהיא בדיה, היא יכולה הייתה להתרחש. ולספק באמצעות רצף הסיפורים, תחושה של היכרות טובה יותר עם עולם שנחשב לחממה סגורה.

כנגד שלושה בנים אמליץ על הספר הזה, מלבד הקהל הרחב שאליו הוא מיועד במקור. ואתן בהם סימנים: הפוניבז'ער, החזונאישניק והראשישיבה.

הפוניבז'ער חייב לקרוא את הספר, דווקא בגלל שהוא ימצא את עצמו ואת חבריו שוב ושוב בין דפי הספר ואולי סוף סוף יהרהר במסקנה המתבקשת, שאם הפנימייה והעולם הזה של בחור בישיבה לא מוכרת בהר נוף, מאוד מאוד מזכירים את החוויה שלו, לטוב ולרע, על חולשותיה ועל טיפוסיה, אולי בכל זאת סדנא דארעא חד הוא. אולי בכל זאת מותר הפוניבז'ער בתור ארכיטיפ אנושי – אין?! אולי. כך או כך הוא ימצא תיאור צבעוני ומרתק של הישיבה, לטב ולמוטב, כפי שהוא חווה אותה היום או חווה לפני שנים ויצרף זכרונות משלו.

החזונאישניק [שם גנרי לכל מי שמזדהה עם ביקורת עולם הישיבות המפותחת שהנחיל החזון איש לסובביו ושנלחשת מפה לאוזן בין יודעי דבר. ביקורתיים שבתוך עולם הישיבות, ודחויי עולם זה. וכמובן, בני עולם הישיבות החליפי שבראו לעצמם תלמידי תלמידהון, כי בסופו של דבר לא פסקה 'ישיבה' מאבותינו], צריך לקרוא את הספר הזה, רק כדי לומר לעצמו: אמרנו לכם. האם ככה נראה בחור ישיבה? ככה נראים חיים של בחור ישיבה? ככה נראים אנשי הצוות בישיבה? לטב ולמוטב, הישיבה הליטאית מוצגת כאן בזווית לא מחמיאה שתאשש את תפיסותיו המוקדמות. החלק הלמדני, שאותו הוא מפספס כמובן, מוזכר בספר בעיקר בהערות השוליים פה ושם, ברמיזה מתעלמת של 'זר לא יבין זאת'.

הראשישיבה, או הר"מ או המשגיח, אלו שמצויים בתוך המערכת מאז הבר-מצוה, נושמים ואוהבים אותה, אבל בדרך כלל חוו מסלול עלייה מתמשך. וכיום משתדלים להנחיל אותו הלאה ונשמות ילדינו בידיהם. יכולים – אולי בפעם הראשונה – לקבל את זווית הראייה של בחור שעשה את המסלול ולא תמיד חווה אותו מנקודת המבט המיינסטרימית, ייתכן שלפעמים ממש מורגש שהוא 'נישט פון אונזערע', אם ממש נצמצם את ה'אונזערע' רחמנא לשיזבן. ועדיין תהיה זו חוויה מרחיבת אופקים ופוקחת עיניים שתאפשר להבין גם דברים ממש מוזרים, 'לא מקובלים' וס'פאסט נישט שבחורים עלולים לעשות. אחרי שתקראו את הספר, תבינו אותם הרבה יותר ובוודאי תקראו את המפה ואת המעשים שלהם, לא רק בשיפוטיות שלילית, אלא גם כתמרורי אזהרה ולפעמים כביקורת על צרכים יסודיים שלא סופקו לאותו בחור. זו יכולה להיות קבלת-קריאה חשובה לפני ימי הדין.

• כובעים וחליפות: סיפורים מהישיבה
• עדן אבוטבול
• ידיעות ספרים
• 297 עמ'