נחמה היא עקרת בית יעילה במיוחד, גאוותה היא על סיריה השטופים, ביתה הנקי מאבק, הצלחתה להחיות בגדים ישנים וההוצאות המינימליות שלה.
היא גידלה דור לתפארת של משפחות אברכים המסתפקות במועט, ובכל פעם שאני מגיעה אליה עם בגד או תכשיט חדש היא מתלהבת נורא אך גם מניפה ידה בביטול ואומרת "לא צריך". כאשר היא מגיעה אלי לביקור וטועמת מעוגת הגבינה האפויה שהכנתי היא מחמיאה כי היא דיאטטית ובלי הרבה סוכר.
נחמה היא ניצולת שואה, שכחתי לציין. אישה שורדת ומופלאה שעברה דבר או שניים בעולמה. אחד הדפוסים שמאפיינים אותה הוא רמת חיים הישרדותית ומינימלית.
כאשר נפגשה עם בעלה לאחר המלחמה, פגישה אחת הספיקה מבחינתו כדי להמשיך לחתונה. הוא לא הפגין חום כלפי חוץ, אף לא לילדיו ונכדיו, לעיתים אף לא קרא בשמה כאשר ביקש ממנה משהו.
כך היא חיה ולא חשבה שהיא צריכה יותר, ואולי אף לא רצתה ביותר, שיח רגשי היה זר בביתם, אם לא הייתה בו מטרה תכליתית ונבונה. נדמה כי ההכרה בחיי הרגש העומדים בפני עצמם נתפסה כפריבילגיה. בית פולני, אנחנו קוראים לזה…
עד לפני 80 שנה, אופן התנהגותה של נחמה תאמה את המצופה ממנה באטמוספירה החברתית ממנה הגיעה. תורת האבולוציה של דרווין גרסה כי המוטיבציה לפעול נובעת מן הדחפים הבסיסיים של האדם, להתרבות, מזון ושינה. עד שנות ה-50 של המאה העשרים, הפסיכולוגיה הביהביוריסטית והזרם המיינסטרימי חשבו כי מה שמניע את התינוק הוא סיפוק דחפים וצרכים פיזיים: אוכל, חום, מגורים, ניקיון בסיסי וכו'. והרי כשאנחנו מגדירים צרכי תינוקות אנחנו בסופו של דבר גם חורצים משפט עלינו, בני האדם, ומכריעים מה נתפס כפריבילגיה ופינוק.
חוקר בשם ג'ון בולבי (Bowlby) התנגד לרעיון זה. לדעתו, המוטיבציה נובעת דווקא מן המוכנות – נטייה מולדת לפעול בצורה מסוימת כדי להשיג מטרה הישרדותית בעלת ערך הסתגלותי. במילים אחרות: לפי בולבי, מה שמניע את פעילות האדם הן המטרות שעלינו להשיג כדי לשרוד, והפחד שמא לא נשיג אותן.
בולבי מיודענו פיתח תורה שלמה שנקראת "תיאוריית ההתקשרות". התיאוריה הנ"ל מבוססת על ההנחה שבנפש הפעוט טבוע צורך מולד ואוניברסלי ליצור קשר עם מטפל מרכזי אחד לפחות, וקשר זה חיוני להתפתחות חברתית ורגשית תקינה של התינוק. הדפוס שנוצר בקשר הראשוני והחוויות שחווה התינוק יוצרים "מודלי עבודה פנימיים", שהם תבניות קוגניטיביות-רגשיות הכוללות את ציפיות הילד לגבי האחר ולגבי עצמו וערכו העצמי במסגרת קשר. מודלים אלו ישמשו את אותו ילד לאורך כל חייו, בעת יצירת קשרים עם אחרים וגם בעת בניית דימויו העצמי. מודלי העבודה הפנימיים מתגבשים, על פי בולבי, בשנת החיים הראשונה, לאחריה קשה יהיה לשנותם (קשה, אך מיד נבהיר – אפשרי).
הראשונים לחקור את רעיונותיו של בולבי בהקשר של מערכות יחסים רומנטיות היו סינדי חזן ופיליפ שייבר. הם שאפו להגדיר אהבה רומנטית בין בני זוג בוגרים דרך המושגים של תיאורית ההתקשרות. לפי ממצאיהם, הקשר הרגשי שנוצר בקשר רומנטי בין מבוגרים הוא בחלקו תוצאה של אותה מערכת התקשרות התנהגותית. חזן ושייבר בדקו את את הקשר בין סגנון ההתקשרות הזוגי של מבוגרים לבין זיכרונותיהם באשר ליחסים עם הוריהם. הם גילו כי מבוגרים בעלי סגנון התקשרות בטוח, תפסו את הוריהם באופן חיובי יותר בהשוואה לבעלי התקשרות חרדה-אמביוולנטית וחרדה-נמנעת. בעלי ההתקשרות הבלתי בטוחה סבלו מרמות נמוכות יותר של יציבות, סיפוק והסתגלות במערכות יחסים זוגיות.
אהבה רומנטית היא מערכת יחסים היוצרת התקשרות בדיוק כמו זאת של הורה וילד, ולכן מערכת היחסים הזוגית שלנו דומה בחשיבותה לזו שהייתה לנו עם הורינו. אנו זקוקים לעוד אדם בחיינו, שיהווה מקום בטוח, שיעזור לנו להירגע, ושיעניק לחיים סדר ומשמעות. זוגיות היא מקום נוסף שבו "מודל העבודה" של ההתקשרות ממשיך להשתנות ולהתפתח, וזאת גם הסיבה שהיא יכולה לרפא באופן עמוק חוויות ילדות.
איור: shutterstock
