בנו הגדול של רבי חיים מצאנז, ר' יחזקאל שרגא, אשר על ראשו – כך מספרים חסידים – הניח אביו בעת הסתלקותו לגנזי מרומים את שני ידיו ואמר: "דיר גיב איך שינעווע" ('לך אני נותן את שינעווע' – אחת משלוש נסיכויות הכתר 'צאנז – סטראפקוב – שינעווע'), ובכן רבי יחזקאל הנ"ל ידע ככל הנראה את העתיד לבוא עליו, וביקש להתלמד במעשה האדמו"רות – ה'רעביסטווע', כדאמרי אינשי.
עמד בחצר בית המלך החיצונה, מקום בו ממתינים חסידים להיכנס אל הרבי ולתנות צרותיהם בפניו. עמד וביקש מכל מי שהסכים לשתף אותו בשאלה אותה עתיד הוא לשאול, ולאחר מעשה בתשובה אותה השיבו הרבי. יהודי אחד מבאי החצר ניאות לספר כי שלוש בנות לו בביתו אשר הגיעו לפרקן, וכמקובל בסיפורי חסידים הוא מתקשה להבטיח את נדונייתן. היהודי נכנס בתורו, שפך את ליבו בפני הרבי ויצא בפנים זוהרות. מה אמר הרב'ע? שאל מיד ר' יחזקאל. 'הרב'ע אמר שה' יעזור' השיב היהודי. אבל מה תעשה עד שה' יעזור? הוסיף והקשה בנו של האדמו"ר. היהודי נעצר בתדהמה, פניו התקדרו, איך לא חשב על השאלה הזו… 'אכנס שוב לרבי ואשאל אותו' התגמגם ואמר. חזר והמתין לתורו, שב ונכנס לחדרו של הרבי, ושוב יצא בשמחה: "הרבי אמר, עד שה' יעזור – גם ה' יעזור".
***
חודש ניסן, נקרא גם חודש האביב. ואיזה סיבוך זה עושה ללוח השנה העברי. הלוח המוסלמי צמוד לירח, והרמדאן שם מטייל על פני עונות השנה בחופשיות. הנוצרים לעומתם, צועדים לעולם בעקבות השמש, והלוח שלהם לכאורה מסודר. חום יולי-אוגוסט, והקור שתמיד בסוף נובמבר. רק לכאורה, כי הלוח דורש עדכונים ותיקונים. קחו את 29 בפברואר למשל, פעם בארבע שנים הוא בא, פעם במאה שנים הוא לא. גרגוריאנים, לך תבין אותם.
בלוח השנה שלנו, מונים ללבנה. אמנם לא מקדשים את החודש על פי הראייה, והלוח קבוע מראש, אבל עדיין מתעדכנים בכל שבת־מברכין מתי 'המולד יהיה…'. את הסיבה האופטימית לכך נכריז בדרך כלל במוצ"ש שאחרי: 'וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה'. הסיפור שלנו הוא סיפור של התחדשות, של עליות ומורדות. גאולה ממצרים, ומסע מופלא במדבר עד הכניסה לארץ, ואז מלחמות בלתי פוסקות עם יושביה. ימי דוד ושלמה והממלכה האדירה, וימי חורבן וגלות. מסעות צלב ותור זהב, שואה ותקומה. הלבנה המתחדשת מספרת לנו שגם אנחנו עתידים להתחדש ולפאר ליוצרנו על שם כבוד מלכותו, ביום בו יהיה אור הלבנה כאור החמה.
ואחרי כל זה, אנחנו מקפידים להיצמד גם לשמש. מוסיפים בחשבון מפותל שבע חודשי אדר במהלך 19 שנים, כל זה כדי להשאיר את ניסן באביב נצחי. למה בעצם? למה כל כך חשוב לנו שחג הפסח יופיע בחודש האביב?
כשהאביב פורח בחוץ, הלב שלנו מתרונן. הפריחה מספרת לנו את סיפורו האמיתי של החורף. בכל ימי הקרה והכפור, כשהכל בחוץ היה סגרירי ואפל, כשהרוחות נשבו בעוז והגשם לא הפסיק לרדת, מתחת לפני האדמה התרחשו לאט לאט תהליכים נסתרים מן העין. לא היינו מודעים אליהם, אבל הם קרו במלוא עוצמתם. עכשיו בבת אחת הם פורצים החוצה ועולים על פני האדמה. עכשיו אפשר לראות אותם במלוא יפעתם, ולהבין עד כמה לא הבנו את התהליך. לשמוח בתוצאה הקסומה, ולהתמוגג מהיופי המושלם.
האביב מספר לנו את סיפור הגאולה, ומציג אותו לתפארה מול עינינו. בתוך החושך של הגלות, כשהכל נראה אבוד והייאוש אוכל בנו ללא רחם, דווקא עכשיו, מתחת לפני השטח מתרחשים תהליכים שמכינים את הטוב הגדול שנועד לנו. לכן חשוב למקם את חג הגאולה בחודש האביב. שנראה איך עוד מעט הוא כאן פורח, האביב האדיר, שמש העמים האמיתית, לאורו יילכו גויים ומלכים לנוגהו.
רק שלא נישבר בדרך, שנזכור שגם עד שה' יעזור – ה' עוזר. תמיד.
איור: shutterstock
