וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן: על שכרות ודילמת הגיוס 

אחד המאורעות המפתיעים בספר בראשית, ואולי בתורה כולה, הוא שכרותו של נח. 

מצד אחד, התורה מפליגה בתיאור צדקותו: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט). לא בכדי ניצל נח ממי המבול, ולא בכדי נבחר לייצג את האנושות בברית הקשת שכרת ה': "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (ט, יז). 

אך מהצד השני, התורה אינה חושכת מאיתנו את חרפתו למרות גדולתו: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (ט, כ-כא). השאלה נשאלת מאליה: מה ראה צדיק זה להביא על עצמו חרפה זו, לבזות את עצמו עד עפר?

שמא ניתן לפרש כי נח היה אמנם צדיק ותמים, אך אופיו היה פסיבי. צדקותו המופלגת הייתה תגובתית בלבד; הוא לא ידע ליזום וליצור. כפי שרש"י מציין מדברי חז"ל, הליכתו "את האלוקים" לא הגיעה למעלת אברהם, שעליו נאמר "התהלך לפני". בניגוד למשה שהציל את דורו (ולאברהם שהשתדל עבורו), נח ניצל לבדו (דברים רבה יא, ג).

אופיו הסביל של נח עמד לו עד ליציאתו מן התיבה, אז נדרש לאתחל מחדש את האנושות וליזום את מעגל החיים – משימה שממדיה גדלו על מידותיו. נח בחר לברוח מהאתגר הגורלי, להימלט מעומק האחריות. הוא נטע כרם, השתכר ביינו, והניח את המלאכה לבאים אחריו – לאברהם אבינו שהיה הראשון לקרוא בשם ה' ובכך "נטל שכר כולם" (אבות ה, ב).

לפני היהדות החרדית מונחת דילמה גורלית, בחירה בין נח לאברהם. כמו נח אחר המבול, אנו נתבעים ליטול אחריות על המציאות שלנו, לחדש את פניה. אוי לנו אם ניפול, חלילה, למצב של שכרות – שכרות ולא מיין.

התביעה ותגובותיה

התביעה החדשה לשירות חרדי בצה"ל אינה דומה להתרעמות שאנחנו מכירים מהעבר. היא עוצמתית, כאובה ועמוקה יותר, ובעיקר זוכה לקונצנזוס ישראלי חריג. גרסתה התורנית נוסחה לאחרונה על-ידי הרב תמיר גרנות, אך התביעה עצמה מורגשת היטב מכל שכבות החברה הישראלית, ובשבועות האחרונים היא אף מלווה בלא מעט כאב, תסכול, ולצערי גם בכעס.

חשתי זאת על בשרי כאשר נעמד מולי יהודי, כנראה בעשור השמיני בחייו, והטיח בי בשצף קצף – פיזית, כפשוטו – כי מי שאינו משרת בצבא (או שבניו אינם משרתים) הוציא את עצמו מן הכלל ואין לו חלק בעם היהודי! הזדעזעתי. בפרפרזה על דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ז, הלכה ו), אמש היינו נחמדים וקרובים וידידים, ואילו היום אנו רחוקים ושנואים ומשוקצים.

מול תביעה פשוטה ומובנת מאליה – "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" – ומול אנשים שהקריבו הקרבה אינסופית בשנה החולפת, אנחנו מגיבים (בעיקר) בסיסמאות נבובות. "שבט לוי פטור משירות צבאי", הדגיש מגיב אחד, כאילו כל אדם חרדי משתייך איכשהו לשבט לוי וזכותו לדרוש זכויות אזרחיות בלי לקיים חובות מקבילות. תגובה אחרת שפורסמה כינתה את הרב גרנות בכינויי גנאי, ואף הסביר: "במקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב". אחרים הדגישו את המגרעות של הציונות הדתית: "קודם תסיימו לטפל בצבא ואז בואו אלינו".

תגובות רציניות יותר הדגישו את אופייה המתבדל של החרדיות: ההתבדלות היא נשמת אפנו, ולכן נמשיך להתבדל בכל מחיר – כאילו שאין עשרות אלפי חרדים שכבר מעורים עמוקות בישראליות, ורק השירות הצבאי לא יעלה על דעתם. וכי גם כשאנחנו רוב נתבדל מעצמנו? וכי באמת נתבדל "בכל מחיר"? וכי קיימנו (או ניסינו בכלל לקיים) הידברות מול בכירי צבא המוכנים כמעט לכל הסדר כדי לאפשר שילוב חרדים לפי כל תנאי שנקבע? (דברי הרב נויגרשל, לפיהם "הצבא לא צועד אפילו צעד אחד מינימלי לקראת החרדים", רחוקים מאוד מהמציאות).

מול המציאות החדשה, שמשתפת היטב גם בקיפאון הפוליטי שמכה במפלגות החרדיות, רבים שואלים: מאין יבוא עזרי?

זהות וכנות

האמת היא שאנחנו לא רוצים להתגייס כי אנחנו מפחדים משינוי. וזה מובן מאוד. הרבה שינויים עברו עלינו בשנים אחרונות: תעסוקת נשים, תעסוקת גברים, לימודים אקדמיים, ישיבות תיכוניות, חינוך ממלכתי-חרדי, חדירת האינטרנט, כניסה למעמד הביניים, אימוץ תרבות ישראלית, ועוד. אלו התרחשו מתוך השטח, חלק מהתפתחות טבעית ומובנת של הציבור. אך השירות הצבאי הוא עניין אחר.

התחומים האחרים קשורים לפרט: לפרנסה שלו, לרווחה שלו, לחינוך שיקבל ולכלים שיירכש. אמנם, לעניין החינוכי יש השפעה ציבורית נרחבת, אבל הוא לא משנה את אופיה הבסיסי של החרדיות. בניגוד לכך, השירות הצבאי הוא מהפך. ברגע שאנחנו משרתים בצבא, אנחנו הופכים להיות חלק מהמדינה: לא רק במישור הפוליטי ("להציל מידם"), לא רק בצד המוסדי (הכורח התקציבי לא יגונה), אלא בהגדרה הבסיסית. 

הכניסה לתעסוקה משפיעה על עיסוקו של הפרט, אך לא על זהותו המהותית. הכניסה לצבא נוגעת לזהות: כבר לא זהות קהילתית בדלנית, אלא זהות כלל-לאומית; כבר לא זהות חרדית, אלא זהות יהודית-ישראלית. השירות הצבאי מצהיר על שותפות עומק במדינה – לא רק שותפות אגבית של אדם שעושה לביתו ומשלם מיסים, אלא שותפות עומק עם הנציגות הפוליטית של העם היהודי, מדינת ישראל. מכאן ההתנגדות העמוקה.

הבעיה היא, שאנחנו לא מוכנים לדבר בשפה הזו, שפת הכנות. אין לנו יכולת להצהיר שאנחנו לא חלק מהמדינה, שהרי המציאות מכחישה זאת: אנחנו אחוז ניכר מהממשלה, כולל שרים וחברי קבינט; אנחנו מהווים קרוב ל-15 אחוזים מתוך האוכלוסייה (ואחוז גבוה הרבה יותר ממקבלי תשלומי העברה); ורבים מאיתנו מרגישים ישראלים ומתגאים בכך. ומנגד, אנחנו מתקשים לתת הכרה רשמית לזהות הישראלית, שעלולה להסב נזק לחומות ההתבדלות הרעועות ולאיים על הזהות הקהילתית של היהדות החרדית. בהיעדר כנות, אנחנו עסוקים בהצדקות קלושות ולא-משכנעות לסירוב להתגייס.

הבעיה הנוספת היא שאנחנו מקווים ש"יהיה בסדר". בלב הסערה, השר גולדקנופף עוד איים שלא יתמוך בתקציב בלי חוק שיפטור חרדים מגיוס לצבא, והוסיף במילותיו המפורסמות: "יש קערה גדולה, ממנה כל אחד ייקח את מה שהוא צריך". "הם צריכים אותנו", אמר דמות פוליטית חרדית בכירה, "וישלמו על כך יפה". זאת אשליה. במציאות השונה של אחרי-השבעה-באוקטובר, כבר אין אופציה של "שב ואל תעשה עדיף".

שיכורים מתורה

כמו נח לאחר המבול, המציאות שאחרי ה-7.10 מעמידה אותנו מול תביעה תהומית של נטילת אחריות על מצב חדש שלא היה מעולם. עלינו להבטיח את המשך שגשוג עולם התורה, בוודאי; אך עלינו לדאוג לחיבור עולם התורה עם המציאות ולהשפעתו לטובה על אזורים שטרם דרכנו בהם. על הצעדים להיות זהירים, כמובן. כמו כל שינוי בחברה שמרנית, צריכים לנסות, לתהות, לפקח, להיזהר. אבל צריכים לעשות. אי אפשר לעמוד מנגד.

וכמו נח אחר המבול, האופציה האחרת היא בריחה. לא בריחה לשכרות של יין, אלא לשכרות של תורה. הרב שמואל רוזובסקי זצ"ל היה אומר כי עלינו להרגיש שכרות של תורה, בחינת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה". הכניסה לבית המדרש כבר הופכת אותנו שיכורים – כאילו אין לנו דבר-מה אחר בחיינו. אולם, אסור ששכרות התורה תנתק אותנו מהמציאות גם מחוץ לכותלי בית המדרש. אסור שהיא תמנע מאתנו את נטילת האחריות שכה נצרכת בעת הזו. אסור שהיא תצטרף לשכרות של כוח פוליטי, שילוב שעשוי להביא עלינו ניתוק עמוק מהעם, חלילה – ניתוק שיהיה קשה מאוד לרפא.

בסוף, מדובר בהזדמנות היסטורית. הצבא מוכן לתנאים מרחיקי לכת, כולל מנגנון פיקוח חדש במסגרת של חטיבה חרדית – מציאות חדשה לחלוטין עבור המשרת החרדי. יש אפשרות של כניסה לצבא בתנאים שלנו, אפשרות של כניסת בוגרי ישיבות לצה"ל והחדרת ערכי התורה והמצווה לתוך מסגרות לאומיות המייחלות לכך. כן, ברור שזו מלאכה מורכבת. ברור גם שיש חשש צודק מכוחו של בית המשפט; במדינת ישראל, הסכמים פוליטיים אינם בהכרח המילה האחרונה. אך לעת הזאת, סכנת "שב ואל תעשה" עולה על כולם.יש להתחיל מרצון. אם נפתח את התגובה שלנו מול תביעת השירות במילים "אנחנו רוצים", ונתכוון לכך בכנות, כבר נמזער לא מעט מהנזק. ומשם נגיע גם למעשה. הלוואי שהדבר יעלה בידינו.