ואהבת: איך אפשר לצוות על הרגש?

כל בוגר מערכת חינוך דתית או מסורתית באשר היא, יודע לספר את הסיפור על הלל הזקן והגר, שביקש שילמדו את כל התורה על רגל אחת, ואת תשובתו של הלל הזקן "מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך". באותו הגן לימדו אותנו לשיר "אמר ר' עקיבא ואהבת לרעך כמוך… זה כלל גדול בתורה". מקורם של המדרשים בפסוק "ואהבת לרעך כמוך, אני ד' " (ויקרא י"ט, י"ח).

לא פעם תהיתי כיצד ניתן לצוות על אדם להרגיש. לקח לי זמן ובעיקר בשלות וניסיון חיים להבין שיתכן והציווי אינו על הרגש, אלא על העֶמדה. אין אנו מצווים "ואהבת לרעך" ללא קשר וללא הקשר. אנו מצווים "ואהבת לרעך כמוך". ומתוך הכרה זו, נראה שהדיון כאן אינו על הצווי להרגיש אהבה, אלא על העמדה ממנה אנחנו יוצאים במפגש עם האחר.

כאשר תינוק בא אל העולם, כל צרכיו מסופקים מיידית. עם הזמן, בתהליך ההתפתחותי הבריא, אמו והסביבה מתסכלים אותו בצורה אופטימלית ומותאמת. כל תסכול מוביל להתפתחות ולהכרה שאינו בודד בעולם, שכפי שיש לו צרכים ורצונות, מחשבות ורגשות, כך יש אותם גם לאחר ואלה אינם תמיד בהלימה עם רצונותיו הוא. להכרה זו בסיס נוירולוגי, קוגניטיבי, רגשי ומנטלי. כך, פעוט לא יצליח להבין שמה שהוא רואה או רוצה אינו בהכרח מה שהאחר רואה או רוצה, אך שנה לאחר מכן, הילד יבין שבעוד שהוא רוצה לשחק במשחק מסוים, לחברו רצון אחר.

הכרה זו הינה הבסיס הקוגניטיבי למנגנון המנטלי הנקרא Theory of Mind, תאוריית התודעה. מדובר במושג שטבעו פרימק וודראף (1978) המתאר את היכולת שלנו לייחס לעצמי ולאחר מצבים נפשיים כמו כוונות, רצונות, רגשות, ידע ונקודות מבט, ולהבין שלאחר ישנן כוונות, רצונות, רגשות, ידע ונקודות מבט השונים משלנו. זוהי מיומנות חשובה מאוד, והיא התשתית לרגישות לאחר, או במילים אחרות: אמפתיה וסימפתיה.

אמפתיה: כואב לך, כואב לי

אמפתיה כאשר אדם חש בתוכו מה שחברו מרגיש, בין אם מדובר ברגש או בחוויה פיזית דומה, הוא חווה אמפתיה היכולה לבוא לידי ביטוי בשני אופנים שונים. במסלול הראשון, אמפתיה עשויה להתעורר כאשר אנו רואים אדם חווה חוויה לא נעימה. למשל, יתכן שאם אראה עכביש מטייל על זרוע של אדם העומד מולי ארגיש דגדוג על הזרוע שלי ואולי אף צמרמורת. תופעה זו מתרחשת הודות לתאי עצב ייחודיים הנקראים "נוירוני מראה", המופעלים אצל האדם כחיקוי תגובתי להתנהגות שהוא רואה אצל האחר.

אך ישנו מסלול נוסף לאמפתיה, והוא עובר דרך הדמיון. מן הסתם רובנו היינו עדים לתאונות קטנות בהן אדם מולנו נפצע או נחבל – דלת נטרקת על יד, זרת נתקעת בפינת שולחן… במצבים אלה לא בהכרח נרגיש באופן אוטומטי את הכאב הפיזי של האחר, אך כאן מופעל הדמיון, מזכיר לנו חוויות דומות שחווינו ו"שם אותנו בנעלים" של האחר. אמפתיה מתעוררת גם אל מול חוויות רגשיות. דוגמא לכך היא ניחום אבלים אצל ידיד. הידיד מספר בכאב רב על אביו ואנו מוצאים את עצמנו דומעים עמו למרות שלא הכרנו את הנפטר. גם במסלול זה קיים בסיס נוירולוגי. מחקרים עדכניים שניטרו נבדקים שהיו אמפתיים לכאב פיזי של אדם אחר מצאו שאותם אזורים במוח המופעלים בעת כאב פיזי או רגשי (כמו דחיה חברתית), "נדלקים" אצל הנבדק האמפתי שלא חווה את הכאב בעצמו.

חשוב לציין שאמפתיה אינה שמורה רק למצבים שליליים וכואבים. ניתן להרגיש אמפתיה גם במצבי אושר והנאה וגם בהם קיימים שני מסלולים. כאשר אדם נכנס לחדר וחיוך גדול נסוך על פניו, נוירוני המראה שלנו מופעלים ורוב הסיכויים הם שנמצא את עצמנו מחייכים "ללא סיבה" (מסלול א'). לעומת זאת, לא מזמן נכחתי בחתונת בתה של חברת ילדות. מצאתי את עצמי דומעת מאושר מתוך אמפתיה לחברתי שזוכה לאושר ולנחת רוח (מסלול ב').

סימפתיה: אני מכיר בכאב שלך

סימפתיה הנה ההכרה שהאחר חש מצוקה או כאב, פיזי או רגשי. נראה כי ההבדל המשמעותי בין המושגים הוא שאדם סימפתי אינו חווה את תחושותיו של האחר אך מסוגל להבין את תחושותיו, להכיר בהן ובהשפעתן ולתת תוקף לחוויית האחר. למשל, כאשר חברה מספרת שלא התקבלה לעבודת חלומותיה, לא ארגיש את כאבה הפיזי או הרגשי, אך אבין שהיא עצובה ומאוכזבת וארצה שהיא תדע שאני מודעת לכאב שלה ומכירה בו. אדם סימפתי שיבוא לנחם קולגה מהעבודה לאחר פטירת אמו, יכיר בכך שהקולגה כואב ועצוב ואף ירצה לנחם אותו, אך בניגוד לאדם שחש אמפתיה, הוא לא יחוש את כאבו ויבכה עמו.

כפי שניתן לראות, האבחנה בין אמפתיה וסימפתיה הנה חמקמקה ולא ניתן לצפות שתמיד נהיה בעמדה אמפתית כלפי כל הסובבים. רובנו מצויים על הרצף בין סימפתיה לאמפתיה ונעים בין קצה אחד לשני לפי רמת הקשר והקרבה שלנו אל האחר, חוויות העבר ותכונות האופי שלנו, ורמת הפניות הרגשית שלנו ברגע נתון. מעבר לכך, עלינו להפעיל שיקול דעת ולהכיר בכאבו של האחר באופן מותאם ומקובל חברתית ותרבותית. אולם בשורה התחתונה, שאיפתנו הנה תמיד לראות את האחר, להכיר בחוויותיו ובתחושותיו ואם אפשר להשתתף עמו בצערו. ואהבת לרעך, כמוך.

חמלה: מה לעשות כדי שיכאב לך פחות?

סימפתיה ואמפתיה הנן הכרחיות בקשר האנושי-חברתי, אך חמלה מעלה את החוויה לשלב הבא, לשלב המעשה. ביהדות, הביטוי המעשי לחמלה הוא החסד וגמילות החסדים, היציאה ממרחב השהייה מתוך עמדה חומלת והושטת עזרה לאחר בעת צרתו. בעוד אפטיה היא פאסיבית, אינטואיטיבית ואימפולסיבית, חמלה היא פעילה ומכוונת. חמלה דורשת חשיבה, התבוננות ותכנון לפני הפעולה ולאחריה, ולכן היא רפלקטיבית. לבסוף, בעוד לאורך זמן אמפתיה עשויה להיות שוחקת רגשית, חמלה נותנת תחושת התחדשות, שכן היא ממוקדת בעשייה ובמתן עזרה. מחקרים כבר הוכיחו שכאשר אנו מושיטים עזרה לאחר, המוח משחרר כמות גדולה של דופמין שגורם לנו להרגשה טובה ומעודד אותנו לחזור על הפעולה שוב ושוב כדי להמשיך להרגיש טוב.

הציווי לאהוב "את רעך כמוך" אינו מסתפק בצווי לאהוב אלא דורש מאתנו לצאת מתוך העולם של העצמי ולראות את האחר. אל לנו להסתפק ברגש הפאסיבי, רצוי שנשאף לבטא את הרגש מתוך עמדה של חמלה.

באותם גנים בהם למדנו על ר' עקיבא ועל הלל הזקן למדנו גם שעל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. ורבותינו דרשו, בגלל שנאת חינם נחרב המקדש ובזכות אהבת חינם יבנה. יהי רצון שנזכה.

אמ;לק: אמפתיה, סימפתיה, וחמלה

• אמפתיה – מצב בו האדם מרגיש, פיזית או רגשית, את מה שחברו מרגיש, גם אם לא עבר אותה חוויה.
• סימפתיה – ההכרה שהאחר חש מצוקה או כאב, פיזיים או רגשיים.
• חמלה – ביטוי מעשי ומכוון של האמפתיה והסימפתיה

איור שער: shutterstock