היא לועגת לי שוב, במבט אחד וחיוך מגחך היא מטביעה לתהום את כל אותן אמונות קטנות שאספתי בדמע יום אחר יום. לרגע אני מחזיקה חזק, נאחזת בקיר דמיוני של כוח, תופסת בזיזי ברזל שהיו שם עבורי, מחזיקים אותי כשהרגשתי שאני הולכת ליפול. שפתיי ננעלות, מרגישה את הזרם שפורץ ועולה ממעמקי הכאב. אל תבכי. אל תבכי. אני אומרת לעצמי. מהדקת את האחיזה. אבל לבת הכאב מבעבעת, ובתוך שניות געש הדמעות מתפרץ. הזיזים אינם מחזיקים אותי יותר. הקיר, אותה חומה דמיונית של כוח, קורס בבום. ואני שוקעת, צוללת למעמקי האכזבה. נותנת לה לבעוט בי חזק בבטן. לועגת לי. ואני פשוט צוללת.
הסדקים מתרחבים, וגושי מלח יבשים הם אלה שמחברים ביניהם. קינצוגי של דמע, מלח וכאב. בכל פעם מחדש שזרתי בין הסדקים חוטים זהובים של אמונה. אספתי את השברים והדבקתי אותם בדבק של ביטחון. אך כל חודש מחדש, הלב הרעיד את הסדקים, נגח בהם, טלטל אותם. החוטים נפרמו, הדבק נחלש.
לכמה רגעים תנו לי להיות עם הכאב שלי. הוא צולל אליי, יורד למעמקים. נוכח. בתהום. מבטו עוטף אותי, שקוף, צלול. הוא לא מבקש ממני למחות דמעות. הוא נותן לי לשבת באוקיינוס המלוח שיצרנו. הדממה והשקט הם היחידים שמדברים בלי מילים, נוכחים בהוויה. אני מתרפקת על הכאב, מניחה ראש על הסבל, מתעטפת ביגון. בקרקעית הלב אני מקופלת לתוך עצמי. והם. שם איתי.
כשהדמעות יתייבשו, הכאב ידחוף אותי למעלה. הסבל ישלח לי חיוך של תקווה, והיגון יחזיק אותי. יחד איתם אני אצוף חזרה. קרני אמונה יחדרו מבעד לחושך, יזרקו בי ניצוצות של אור.
אופיע שוב על החוף. קצת מעומעמת. אצא אל רצועת החול שטופת השמש. כאילו מעולם לא ביקרתי במעמקים. הם לא ידעו מה היה שם. הם לא יבחינו בכתמי הדמע שטרם נספגו בי. הם ימשיכו לראות אותי, זו שרוקדת על החוף.
הם קוראים לזה המתנה, כי כך זה היה נראה להם הגיוני. אלה שלא מתקדמים הם הממתינים. אני בועטת במילה הזו, היא מתגלגלת לבור של חול ומים. נהיית לעיסת בוץ. במקומה אני בוחרת במילה מסע. טביעות רגליים על החוף, ממשיכות עד לקצה האופק. איני יודעת היכן הסוף.
זה המסע שלי. שביל אישי שאני צועדת בו. אין לי זמן הגעה משוער. בדרך אני פוגשת באנשים. הם מקל הליכה, משקפת, מצחייה שמגינה מכוויות של שמש שורפת. הם הנשנושים המתוקים שבדרך. יש גם אחרים. האבנים שעליהם אני מועדת, הקוצים שדוקרים את עורי החשוף. הבוץ שבו אני מתבוססת, הצללים מהם אני מפחדת.
המסע שלי מלמד אותי הרבה על עצמי. על הקשר שלי עם מי שיצר ושרטט את השביל במיוחד עבורי. יש שם תחנות של כאב ותחנות של שמחה, יש שם מעידות ויש קפיצות. אני יודעת שיש הרבה שהיעד היה להם קרוב יותר, וכאלה שהמשיכו לצעוד ולצעוד ולצעוד והם עדיין צ ו ע ד י ם.
אני לא ממתינה. אנחנו לא בהמתנה. אני, את, אתה. כולנו עוברים מסע. והוא לא קל, ואין בו רק תותים וקצפת. וגם אם מישהו הגיע ליעד זה לא אומר שאתם הפסקתם ללכת. לכל אחד יש מסע משל עצמו. ולכל אחד יש יעד שנמצא שם בדיוק בשבילו.
בואו ונהיה האנשים הטובים במסע. אנחנו לא נוכל תמיד להבין את הכאב של השני, אבל נוכל לתת יד. לפעמים אין צורך במילים רק בלב מרגיש ורגיש.
צילום: שושי סירקיס
