אם יש ריח שאפשר לומר עליו שהוא 'מכה באפך' זה הריח של מוסד חינוכי. לכל מוסד יש ריח, וכל הריחות דומים להפליא ושונים בתכלית. אם הצלחת להריח את הריח של הישיבה, כנראה שהתאריך הוא ראש חודש. אלול, חשוון או אייר. בהמשך, הוא יתפוגג, ישתלב בשגרה, ולא תצליח להריח אותו גם אם תתאמץ. אבל בראש חודש, עם המזוודות ביד, הוא מכה באף ללא רחם, ריח של בית מדרש, בעיקר זה של חדר האוכל.
'זרם התודעה' – זה שם הטור הזה, גם כי הוא עוסק בתודעה יהודית, אבל גם כאזכור לסגנון ספרותי, בו הכותב מריץ את החולף במוחו, ומתאר אותו במילים, ממש כמו שהן זורמות בתודעתו. אחת מיצירות המופת של הסגנון הזה היא 'בעקבות הזמן האבוד' של הסופר מרסל פרוסט, ובה הניצוץ שמדליק את זרם התודעה של המספר הוא עוגייה שהוא טועם, שמציפה את תודעתו בבת אחת בשרשרת של זיכרונות ילדות ואושר גדול. אצלי זה הריח של הישיבה, שמדליק את הניצוץ הזה, מציף את התודעה בזרמים של עונג מחשמל, מעיף אותי לאחור אל שלושת ראשי חודשים – במנהרת זמן כפרה לכל תולדותם.
הקצב הפועם של שעון הישיבה, מורכב משלושה מחוגים – זמן אלול, זמן חורף, זמן קיץ. הם מתחילים להסתובב בתחילת הזמן, עם ההתרגשות החגיגית, המזוודות העמוסות ותחושת ההתחדשות שמציפה את הלב. 'תחילת זמן' זה חברותא חדשה, מסכת חדשה, אולי חברי חדר חדשים. פרצופים צעירים, בלתי מוכרים ומרוגשים עד כלות, מתחילים את דרכם בישיבה, מספרים את הסיפור הבלתי נגמר של הדור שהולך, הדור שבא, והארץ שלעולם עומדת.
אחרי שבועיים, מסתיים עידן תחילת הזמן ואתה גולש אל תוך הנצח. חלון זמן, בו גדלים בתורה, מתאמצים נלחמים, מתרפים ושוב מתחזקים. בוקר של שטייגען, צהריים של עייפות שולטת, ערב של כיף ואושר. ימים של שגרה, של עצמאות, של גיבוש אישיות ולידה מחדש, התבגרות.
המחוגים מתחילים להאט, שבועיים לפני הסוף. עייפות החומר מדברת, החזקים עוד שורדים אבל החבר'ה כבר לא מצליחים לייצר פרץ של מרץ. צריך עוד יום יומיים של תקווה מעורפלת, עד שמוכרז סופית 'סוף זמן'. זהו שעון הישיבה, ויש לו חיים משל עצמו.
להתרפק אל חיקה החמים של הנוסטלגיה, זה תמיד נחמד. השאלה היא האם ואיך אנחנו מכוונים שעונים אל הגריניץ' שלנו, אל תחנת החלל מיר. איך מסנכרנים את קצב החיים עם זמן חורף קיץ ואלול. יש הסוברים כי שנות הישיבה, היו ונגמרו. אני לא חושב ככה. שנות הישיבה צרובות אצלי בעצמות, ולא בגלל שהיו אלו שנות זוהר. הרי אפשר בקלות גם לבוז ללהט הנעורים, לתחושת הצדק האינסופית, לתחושה שאתה יודע כל. אבל להיות בוגר ישיבה זה אומר 'להתחזק ולהתלמד תמיד ולהכיר בין דבר לדבר' כמו שכותב רבי ירוחם זצ"ל. להיות 'ישיבה בוחר' זה להישאר ערני ומתבונן ומתלמדן. כל הזמן.
השנים היפות של הישיבה הן חדר אחורי בתודעה. כמו 'שנה ראשונה' של זוגות צעירים. נכון, הפרפרים בבטן של תקופת האירוסין, רכבת ההרים של הרגשות המוטרפים, הצחוקים והריגושים, תחושת ההתחדשות המסעירה, כל אלו הם נחלת העבר. ובכל זאת יש להם חשיבות גדולה, כי הם מאוחסנים אצלנו לנצח, במחסן בירכתי תודעתנו. מחסן שאפשר להתגנב אליו על בהונות, בתקופות מורכבות ומאתגרות, להציץ ולהיזכר, להתחבר מחדש אל היסודות עליהם הושתתה הזוגיות, אל המקורות מהם ינק סיפור האהבה הזה בלידתו.
הזמן של אלול, שוכן עמוק בעמקי הווייתנו. הוא לא רק עבר להתרפק עליו. הוא אבני היסוד של מי שאנחנו. אני אוהב להרגיש את הריח הזה מכה באף. אז אני נותן לזיכרון הזה כל ראש חודש אלול להמם אותי. לשאת אותי על כפיים, להעיף על כנפיים, להזכיר נעורים בוערים בתשוקה לגדול ולהתגדל. מִי יִתְּנֵנִי יַרְחֵי קֶדֶם – בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי.
צילום שער: ברוך יערי, נשמת ירושלים
