לאחרונה יצא לי לעסוק בפירוש המילה 'חבר'.
בשימוש השכיח של העברית החדשה, המילה 'חבר' פירושו ידיד או רֵע, ובאנגלית friend. לפי זה, כאשר חז"ל קובעים: "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך" (אבות ב, יב), הכוונה שיש לדאוג לחברים – ידידים, מרעים. טובתם יקרה לנו כטובתנו. כך יש לדאוג לכבדם: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" (שם, י).
אולם, במקורות המילה בתנ"ך ודברי חז"ל לא נראה שתרגום זה מדויק. התרגום המדויק יותר משקף את רעיון החיבור הגלום במילה, לשון חבורה, חברותא, חֶבֶר, חֶבְרָה. מי שיש ביניהם חיבור, מכנה משותף שמאגד אותם יחד בתור יחידה משותפת. כלומר, חבר במובן של חבר מועדון, קהילה, מפלגה, וכדומה.
החברוּת האולטימטיבית, לפי זה, היא של בעל ואישה: "עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ" (מלאכי ב, יד). זוהי חברוּת של בית, משפחה שלתוכה מתווספים ילדים וצאצאים. לצדה, קיימות מגוון ענק של חברוּיות – השתייכות לקבוצות וארגונים שונים המתלכדים סביב עניין מסוים.
מימי חז"ל ועד לאחרונה (בקהילות אשכנז), תואר 'חבר' הוענק לאדם השייך לקבוצה דתית נעלה השואפת להתנהלות מרוממת בעניין תורה והלכה: כדי להתקבל ל'מועדון' זה על האדם (בימי חז"ל) לקבל על עצמו 'דברי חברוּת' (כגון אכילת חולין בטהרה), או (בתקופות מאוחרות יותר) להפגין יראת שמים והקפדה יתרה על יסודות הדת.
מצד אחד, באי בית המדרש הם אפוא 'חברים', כפי שמתפללים מידי יום – "וישמחו בי חברי" (משנה, ברכות ד, ב). ומצד שני, העושה את הרע הופך "חבר לאיש משחית": "גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית" (משלי כח, כד; חז"ל מיישמים את הפסוק בהקשר של אדם שאינו מברך ברכות הנהנין, ומציינים ש'איש משחית' הוא ירבעם בן נבט).
חבר הוא אפוא 'שותף לדרך' – שותפות שמחייבת כבוד: עלינו לחבב את כבוד חברינו כשלנו. זהו הפגם הקשה שמצאו חז"ל בתלמידי רבי עקיבא, שותפים לדרכו הגדולה של רבם, שלא נהגו כבוד זה בזה. כשחז"ל מדברים על מצוות ש"בין אדם לחברו", הם מתכוונים לומר שעיקר תחולתן של מצוות המתייחסות לזולת היא ביחס לחבר: שותף עמוק לדרך חיים.
מי הם החברים שלנו?
מדוע התעוררתי לעסוק בעניין החברוּת? כי התקופה שאנחנו חיים בה דורשת מאתנו חשיבה מעמיקה באשר לשאלה: מי החברים שלנו? את מי אנחנו חייבים לכבד – מעבר לכבוד האדם המוענק לכל אדם באשר הוא אדם? מי השותפים לדרך שלנו?
בתשעה באב האחרון הגעתי לקראת סוף הצום, יחד עם המוני בית ישראל, לכותל המערבי. ולא רק. את תפילת מנחה התפללתי ב'שער השבטים' עם חבר'ה ליטאים (סגנון 'זילברמן' והמסתעף) ואת תפילת ערבית ב'שער הכותנה' במניין חסידי גדול. ראיתי מגוון עצום של יהודים, פסיפס ענק של רבגוניות אנושית: לבושים שונים, דעות שונות, דרכי עבודת ה' מובחנות.
אבל בעיקר, ראיתי את המאחד. כולם חברים. שותפים אמת לדרך. כולם מבקשים להרבות לקדם את הטוב בעולם: טוב של ערכי התורה, טוב של קדושה, טוב של קרבת ה'.
כמובן שגם מחוץ למתחם הכותל יש שותפים לדרך: יהודים שנאמנים ליהדות וערכיה, שמבקשים לקדם את אחיזת ישראל בארצו וכינון חברה יהודית בקרבה – גם אם אינם שומרי תורה ומצוות במובן המלא. גם הם חברים.
לא כל חבר הוא אח. עלינו לדאוג לכבד את חברינו, הקרובים וגם הרחוקים, כי מסגרת החברוּת והעשייה המשותפת שבחובה קובעות יחס של כבוד הדדי. ומנגד, לא כל אח הוא חבר. עלינו לבחור את החברים שלנו בקפידה.
אחים הלוחמים נגד כל הקדוש לישראל; כאלה שדורשים כניעה לאויבינו מסביב ואף קוראים לחרם ומשמיצים את ישראל בין העמים; אחים שרומסים את ערכי היהדות הבסיסיים – הם אמנם אחים, אך למרבית הצער אינם חברים. 'חבר', כפי שנקבע במסורת, הוא תואר שצריכים להיות ראוי אליו. אחים כאלה קובעים אמנם יחס של אחווה, אך לא של חברוּת.
קנה לך חבר
בזמננו, חובה קדושה לעסוק בחברוּת. זה נכון אמנם בכל תקופה, אבל זה נכון שבעתיים כיום, כאשר העם היהודי עומד בפני אתגרים עצומים, לצד הזדמנויות נדירות. עלינו להדק את קשרי החברוּת. אסור לסוגיית הגיוס או לכל סוגיה אחרת – ותמיד יש עניינים השנויים במחלוקת – לגרום לנתק בין חברים.
כיצד עושים את זה? התשובה אצל חז"ל, שלימדו אותנו את הכלל "קנה לך חבר" (אבות א, ו). את המטרות הגדולות לא נשיג לבד. עלינו לגייס שותפים, והדרך לעשות זאת היא בצורת קניין – כלומר, בתשלום מחירים. כי חברוּת – בכל מוסד, ארגון, מועדון ומפלגה – תמיד גובה מאיתנו מחירים.
מחיר אחד הוא קיומם של קולות שונים, כאשר כל יחיד וקבוצה חייבים להעניק לזולתם את יחסי הכבוד ואת הלגיטימציה לקול האחר. חברוּת דורשת מאיתנו את הבגרות הנדרשת לשמוע קולות אחרים ואת החוסן לעמוד בפניהם. לא כל אחד מוכן לשלם את המחיר.
מחיר שני הוא הצורך להגיע לפשרות. הדרך הבלעדית להשיג מטרה המשותפת לחברים במועדון אחד היא פשרה. אכן, זהו מחירה של חברוּת.
האם למלחמה פנינו?
בשיחה שפורסמה בחדשות 13, אמר יו"ר ועד הישיבות הרב חיים אהרן קאופמן שנוכחותם בישיבות של תלמידים מקהילות מודרניות, "עולים חדשים וכל מיני דברים", היא 'בעיה'. לדבריו, תלמידים כאלה מאיימים להכניס 'קרירות', וייתכן כי "אסור לקבל בחור שיש חשש לדבר כזה".
אבל הבעיה היא לא עם תלמידי חו"ל: רק נחשוב כמה גדולי תורה וראשי ישיבות היינו מאבדים אילו הישיבות היו סוגרות את דלתותיהן בפני 'מודרניים', 'עולים מחו"ל', וכדומה. הבעיה היא עם גישה שלא מוכנה לשלם מחיר כלשהו עבור החברוּת. נכון, הדעות אינן בהכרח זהות. האם בגלל זה לא נקבל תלמידים מצוינים לישיבה? בגלל זה נפצל את הציבור?
כך הדבר גם ביחס ל'מלחמה' שהוכרזה בבוקר זה (י"ג אב, 7.8) על-ידי העיתונות החרדית. לפי 'יתד נאמן', "מי שהכריז מלחמה על עולם התורה צריך לקחת בחשבון את ההשלכות בבית פנימה וגם בזירה המדינית הבינלאומית". אבל האם המלחמה מחויבת? האם היא כורח המציאות?
גדולי הדורות – הסטייפלר, הרב יחזקאל אברמסקי, הרב שך, הרב שטיינמן, ועוד – קבעו השכם והערב כי "אלו שרשומים בישיבה ואין תורתם אומנותם הם 'רודפים גמורים'". הם גורמים, לדברי גדולי ישראל, לכך "שיגייסו בחורים שיושבים ולומדים". זה מה שקורה היום. אף אחד לא מתגייס, 'ישיבות לנושרים' גדושים בצעירים שאין תורתם אומנותם, והחינוך החרדי דואג שכל צעיר באשר הוא לא יעלה על דעתו להתגייס לצבא. ואז אנחנו מתפלאים על רדיפת תלמידי הישיבות?
אינני בא להאשים צד אחד בלבד. לכל משבר שני צדדים. אך מה שבוודאי חסר הוא החברוּת. רובו המכריע של העם היושב בציון אמור להיות חבר שלנו. אנו אמורים לאחד שורות ולעבוד יחדיו למען רווחתו ושגשוגו של היישוב היהודי בארץ המובטחת – קרי, מדינת ישראל – בגשם וברוח. זה לא נעשה כי לא הפנמנו את הצורך בחברים ואת המחיר שראוי לשלם עבורם.
אם חפצי חיים אנחנו
"אם חפצי חיים אנחנו", אמר ראובן ריבלין בנאום השבטים הידוע, אזי עלינו לתור אחר "שפה אזרחית משותפת, אתוס משותף", וכן "מכנה ערכי משותף שבכוחו לחבר את כל המגזרים הללו יחד". כלומר, לרוקן את התוכן של מדינה יהודית.
אבל אנחנו לא רק "חפצי חיים". אנחנו חפצי חיים מסוימים, חפצי חיים יהודיים שלשמם קיימת מדינת ישראל. אם אנחנו חפצי חיים כאלה, עלינו לדבוק בדברי חז"ל ולקנות לעצמנו חברים, עד שנגיע ל"חברים כל ישראל" – ולפחות רובו ככולו. לקנות, גם בתשלום מחירים.
