בשנת 2003 קרה אסון מעבורת החלל קולומביה, שהתפרקה מעל טקסס ב-1 בפברואר בעת חזרתה לכדור הארץ ממשימה STS-107. באסון נספו שבעת אנשי צוות המעבורת: ריק האסבנד, מפקד; ויליאם מק'קול, טייס; מייקל אנדרסון, מפקד מטען ואחראי על הניסויים המדעיים; קלפנה צ'אולה, מומחית משימה, ילידת הודו; לורל קלארק, קצינת רפואה ימית בצי האמריקני ומנתחת מוטסת; דייוויד בראון, רופא וטייס מהצי האמריקני; ואילן רמון, מומחה מטען, האסטרונאוט הישראלי הראשון בחלל.
הייתי אז בת 15, בכיתה ט' או י' בתיכון לוסטיג. שידורי הטלוויזיה לא פסקו לסקר את מותו של אילן רמון, את ספר התורה הקטן שלקח עימו, כמו את הדולר של הרבי. היינו המומים וכואבים. בשבוע שלאחר אותה שבת, הביאה חברה לכיתה כתבה שסיקרה את האסון עם תמונה גדולה של רמון ז"ל, ותלתה על הקיר.
כאשר נכנסה המחנכת ("אייזן" אמר אבא שלי כשחזר מאסיפת ההורים הראשונה, ואכן היא הייתה דמות שאי אפשר להישאר אדישים כלפיה) היא ביקשה להסיר את הידיעה ואמרה בנחרצות: "התקשורת לא תכתיב לי על מי להתאבל". עם כל התרעומת על הניתוק מאסון לאומי, הרגשתי כי יש במשפט שלה אמת וביקורת נכונה, וכי יחסי ציבור לסיפור מסוים אכן גורמים לנו להיקשר יותר לאדם ולייקר אותו יותר, וזאת לעומת סיפורים אחרים שאנו לא חשופים אליהם בצורה מגמתית. במה עדיפים הראשונים על האחרונים?
הרבה מלל כבר נאמר…
