תפקידן של תרי"ג מצוות, כמבואר בראשונים, הוא להביא את האדם לידי מידות מאוזנות, דעות נכונות והתנהגות מתוקנת. אופן הקיום הראוי הוא 'עושה את האמת מפני שהיא אמת'. עשייה מאהבה, כפי שמגדיר אותה הרמב"ם. זהו המניע שראוי לעמוד בבסיס שמירת התורה, ולא חלילה מניע זר כמו יראת העונש או רצון בשכר – ואפילו יהיה זה הרצון בשכר העולם הבא. שכר ועונש הם מניעים תועלתניים, ואין לך חילול השם גדול מכך שהאדם קיבל תורה אלוקית טובה וישרה והוא מקיים אותה מסיבות צדדיות, ולא "מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה".
יחד עם זאת, הורו רבותינו שמוטב יעשה האדם שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. כך הדריך הרמב"ם שיש לחנך את הקטנים ואת עמי הארץ, תחילה מיראה וכדי לקבל שכר, וככל שתרבה דעתם לגלות להם את סוד העבודה מאהבה.
גישה זו יסודה בדברי תורתנו. התורה ניתנה בברית של קללה וברכה. פעמיים ביממה אנו קוראים על השכר שנקבל אם שמוע נשמע אל מצוות ה' ועל העונשים שנספוג אם יפתה לבבנו. הפנייה של התורה היא לעם כולו, מחוטב עציך ועד שואב מימיך, וההמון זקוק לגבולות של שכר ועונש כגורם מדרבן לקיום הברית. יתרה מזאת, עם ישראל לא יוכל להתקיים ולא יוכל להצמיח מתוכו עובדי ה' אמיתיים העושים מאהבה, לולי אותו המון המקיים מיראה. אולם אין משמעות הדבר שזו מטרת התורה ותכליתה. אין היא אמצעי חלילה כדי להשיג 'בני חיי ומזוני', ואין היא מקור לסגולות ולקיצורי דרך להצלחה. השפע המובטח לעובדי ה' הוא המסגרת החיצונית של התורה, ואילו פנימיותה היא האמת האלוקית והדרכים הישרות והנכוחות שהקב"ה מלמד אותנו.
משמעות הדברים היא שאנחנו צריכים להלך כנגד רוחם של בנינו. ככל שיש ביקוש וחיפוש אחר משמעותה הפנימית של היהדות, נצטרך להעמיק ולהסביר כיצד שמירת התורה והמצוות מצמיחות את 'האדם השלם'. אותם המבקשים את האמת שמעבר לשכר ולעונש, אינם מהווים אתגר, אלא הזדמנות. הם מבקשים להתעלות לדרגה של עשייה מאהבה, וחובתנו לפתוח בפניהם מסילות לעבודת ה' שכזו. לעתים אנו מוצאים זאת כמשימה קשה יותר מחינוך לעבודת ה' של שכר ועונש. קל יותר ופשוט יותר להעמיד גבולות תחומים, בפחד מעונשים ובתקווה לגמול ורווח. אבל סוף סוף זוהי התכלית שלמענה הותר לנו לחנכם מלכתחילה באמצעים של 'שלא לשמה', כדי שנוכל להעלותם אל מעלת ה'לשמה'.
בגלות הארוכה הייתה מסגרת 'שלא לשמה' חזקה ואיתנה ששמרה על היהודי בתוך הקהילה. חייו של הפרט היו תלויים בציבור בכל העניינים, מלידתו ועד קבורתו. להתנתק מהקהילה היה כמו לפרוש מהחיים. אמנם לא קל היה להיות יהודי. השלטונות דחקו לא אחת את היהודים לעבודות בזויות או שאינן מספיקות לבעליהן. אך כנגד כל הקשיים עמדה הקהילה כחומה בצורה, והיא לא היססה לנקוט באמצעים קשים, אם בחרמות ואם בעונשים, כנגד מי שהעז לחרוג מן השורה.
למרות כל זאת, כשנשבו רוחות המודרנה, וכשהוצע ליהודי הגטו שוויון זכויות במידה כזו או אחרת, חומות הקהילה נפרצו בקלות רבה משאפשר היה לדמיין. לא הפרדת הקהילות ולא חרמות ואיסורים עמדו בפני מבול ההתבוללות ששטף את היהדות. בתנאים אחרים, עם ישראל יכול היה למנות היום עשרות רבות של מיליונים, אך את טובי בנינו איבדנו כשנפלו החומות. אפילו בארצות הברית של ימינו, כשהאנטישמיות אינה חמורה וליהודי יש אפשרות להתפרנס בכבוד, ההתבוללות אוכלת בכל פה. אחוזים גבוהים אינם רואים עצמם בכלל כיהודים. שלא לדבר על ארץ ישראל, שקיום היהדות בה קל יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה, ובכל זאת הנשירה מהדת היא תופעה חיה ובועטת.
יבוא לשמה
כנגד עזיבת הדת אנו יכולים להמשיך ולפעול באמצעים הישנים. זה לא שהם בלתי יעילים לחלוטין. בהחלט ניתן להיווכח שקהילות סגורות ומתבדלות סובלות פחות מנשירה. אולם היבדלות שכזו, לא רק שאיננה פתרון מושלם, אלא שהיא גם נושאת מחירים ערכיים. ראשון שבכולם: עבודה שלא לשמה. כאשר אדם ממשיך לשמור תורה ומצוות בגלל שאינו יכול לדמיין את עצמו בלי התמיכה העוטפת של הקהילה, הוא נידון להישאר לנצח בדרגה נמוכה של עבודת ה'.
את האתגר החינוכי הזה, של חינוך בסביבה כה מנוגדת לשמירת תורה ומצוות, יכולים אנו לנצל כדי לעלות ולהתעלות. אם עם ישראל נכשל אל מול משבר המודרנה ואיבד את רוב בניו ובנותיו, אנו יכולים ללמוד מהכישלון וללכת בדרך אחרת. לא רק לחזק ולהדק את מסגרת ה'לא לשמה', אלא דווקא להיפך, להציב עבודת ה' של עשייה מאהבה. להשקיע משאבים בהבנת משמעות המצוות. להראות לילדינו כיצד דרך התורה הופכת בני אדם לאנשים מרוממים ושלמים. זוהי דרך ה', כמבואר ברמב"ם, דרך של צדקה ומשפט, של איזון ותיקון.
כמובן, לא נוכל לעשות זאת מבלי שנדגים זאת בעצמנו. אין אפשרות לחנך תלמיד לכך שהתורה מביאה את האדם לדרכי יושר ואמת כאשר המוסד שבו הוא לומד נוהג בדרכי מרמה ועקלקלות. לא ניתן להראות כיצד קיום המצוות מביא את האדם לידי מידות מתוקנות בשעה שאנשי ציבור נוהגים בשחיתות וברדיפת כבוד וכוח. במצב שכזה, הדרך היחידה היא להדגיש את היראה, את העונשים ואת הרווחים. בתנאים שכאלו אכן אין ברירה אלא להדגיש את שלילת הדרכים האחרות.
אולם אסור שהמצב הזה ייאש אותנו. יש בינינו מספיק אנשים ישרים וטובים, הדבקים בתורת ה' באמת ובתמים. בכוחנו לסובב את הגלגל. אנו מכירים את העולם ויודעים איזו מציאות ילדינו עתידים לפגוש. אנו מבינים שבעולם שבו כל הדעות והכפירות האפשריות פתוחות וזמינות לכל, אנו מוכרחים להסביר את תכני היהדות באופן חיובי.
חינוך המלמד כי התורה והמצוות מביאים לשלמות הוא חינוך ששם דגש לא רק על חומרות בארבעת המינים, אלא גם על חומרות ב'ואהבת לרעך כמוך'. לא רק הקפדות בתרומות ומעשרות אלא גם הידור באחווה ואחדות. המחנך בחינוך שכזה מבקש להראות כיצד עובד ה' אינו רק מתרחק יותר מן העולם הזה אלא גם הופך לישר ונאמן יותר. כך התורה והמצוות יאירו באור יקרות, כמי שמובילות את האדם לשלמות אלוקית. וכאמור, אין זה חינוך 'בלית ברירה' בלבד, אלא הזדמנות במלוא מובן המילה. האתגר אמנם יהיה לא פשוט, משום ששלילה וגבולות קלים יותר מהבנה והעמקה חיוביים, אולם זוהי תכלית כל התורה והמצוות.
איור שער: יוהאן פטר האזנקלבר (1810-1853), בית הספר הכפרי, שמן על בד, 1845
