טוב מספיק

מה אם נוריד את ההגנות ונאפשר לעצמנו פשוט להיות מי שאנחנו, בלי לתרץ, בלי להתנצל, בלי לנסות להרשים אף אחד?

אולי יעניין אותך גם

לא אכפת לנו מכלום. לא משנה מה נאמר, איך נתנהג ומה נעשה. אנחנו באטמוספירה אחרת. שום דבר לא באמת חשוב. המסכות נופלות, מתמוססות לתוך אדי האלכוהול. החסמים, השריון, ההגנות – הכול מתפרק. האלכוהול מביא איתו צונאמי של כנות ורגשות אקסטרים. מי אנחנו באמת? עם האלכוהול או בלעדיו?

בסוף פורים, כשאנחנו אוספים את השאריות הדביקות של ניירות ניאון, מנקים כתמים אדומים של יין, זורקים לפח בקבוקים ריקים ושולפים מסכה קרועה מתחת לספה, אני שואלת את עצמי: מה אם ניקח את התחושה הזו לכל השנה? לא את האלכוהול, אלא את מה שהוא משחרר במוח. מה אם נוריד את ההגנות ונאפשר לעצמנו פשוט להיות מי שאנחנו, בלי לתרץ, בלי להתנצל, בלי לנסות להרשים אף אחד?

נוריד את כל אותן מסכות, נמעך אותן בפח יחד עם שאריות השתייה, הממתקים והצלופנים.

הפרפקציוניזם שלנו הוא אולי המסכה הכי גדולה שאנחנו עוטים. הוא מתיימר להיות משהו יפה, יוקרתי, כזה שאפשר להתגאות בו. אבל באמת, הוא כובל אותנו. כל כך התרגלנו לשאוף לשלמות, שהפכנו אותה לתכונה שמגדירה אותנו. אבל האמת היא שזה לא משחרר – זה כובל.

כשאנחנו נאחזים במושלמות, אנחנו רואים בעיקר פגמים. הפרפקציוניזם הופך את העין לביקורתית בלי הרף – כלפי עצמנו, כלפי אחרים. ואני מכירה את זה היטב. כצלמת, דיוק ויזואלי הוא חלק מהותי מהעבודה שלי. לשים לב לצללים, לזוויות, לצבעים. זה חשוב, כמובן. מקצועיות דורשת דיוק. אבל יש הבדל בין דיוק לפרפקציוניזם. דיוק הוא כלי שעוזר לנו לצמוח, אבל פרפקציוניזם? הוא מפלצת עם זרועות תמנון, כובלת אותנו ולא מאפשרת לנו לגדול.

בתרבות היפנית העתיקה ישנה חוכמת חיים שנקראת 'וואבי-סאבי' – גישה שמחפשת יופי דווקא בחוסר השלמות. זה לא אומר שהכול צריך להיות שבור או פגום, אלא שמותר לדברים להיות כפי שהם – לא מלוטשים, לא מושלמים. בדיוק כמו שאנחנו.

אחת הדוגמאות המפורסמות לכך היא אומנות הקינצוגי, שבה מתקנים כלי שבור באמצעות זהב. הסדקים הופכים ליצירת אומנות בפני עצמה, ולא רק שלא מסתירים אותם – מדגישים אותם בגאווה.

ומה איתנו? יש לנו לא מעט סדקים – כישלונות, טעויות, פחדים. הנטייה שלנו לתקן, להסתיר, להעלים את הפגמים האלו אולי נראית טבעית. אבל מה אם נבחר אחרת? במקום לנסות להעלים את הסדקים שלנו, אולי נוכל להדגיש אותם. לראות בהם יופי. לספר בהם סיפור.

אז איך מתחילים לשחרר? אולי קודם כל, נתחיל בלהיות מודעים לזה. לשים לב לאותם רגעים שבהם אנחנו מנסים לשלוט בהכול, שבהם הקול הפנימי שלנו לוחש "זה לא מספיק טוב". אפשר לשאול את עצמנו – למי זה לא מספיק? ומה יקרה אם נשחרר קצת?

אפשר להתחיל בקטן. לתת לדברים לזרום לפעמים, לא להיאחז בכוח. אנחנו נעזרים בצ'אט ג'יפיטי כדי לכתוב טקסטים שיווקיים טובים. במידג'רני כדי ליצור תמונות שמדהימות אותנו. שכחנו כבר מה זה לצייר בצבעי קרש, לשרטט עם עיפרון לא מחודד – שרטוט שרואים בו את המחיקות והכתמים האפורים. שכחנו מה זה לאלתר, להיות יצירתיים. שכחנו, כי הפכנו אובססיביים ליצור עולם אוטופי.

אני שם, בתוך הבועה הדמיונית הזו. ובפורים, עם האלכוהול שמשחרר בי חסימות, אני רוצה לשמר כמה אחוזים מהתחושה הזו לכל השנה. לתת לעצמי להיות סדוקה, לא שלמה, עם כתמים וצלקות. כל מה שמספר סיפור אמיתי על מישהי שמנסה, נופלת, קמה ומשתדלת. מישהי שרוצה להיות מקצועית, אבל גם מפשלת. שטועה ומתקנת.

אולי השחרור האמיתי טמון דווקא בקבלה שלנו את עצמנו, כמו שאנחנו. כי להיות אנחנו באמת – זה להיות עם כל הסדקים, כל הקמטים, כל החלקים הלא מלוטשים. וזה בסדר.

גם הטור הזה לא מושלם. אני יודעת. אפשר היה לדייק, לשפר עוד. אבל כאן החלטתי לעצור. כי אולי, בדיוק כמו שהוא עכשיו, הוא פשוט טוב מספיק.

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?