שגרת הילדות שלי התחילה כבר בכיתה א', אולי קודם לכן. הייתי חוזרת מבית הספר, ילקוט על הגב, מתכופפת אל השטיח שלפני הדלת ושולפת מתחתיו מפתח כסוף. נכנסת אל הבית ומפריחה שלום לחלל הריק, ואז זורקת את הילקוט במרכז הסלון, בלי שאיש ימחה בי שאשים אותו במקום. אחר כך הייתי נכנסת למטבח ובודקת מה יש בסירים שעל הגז. בגיל שבע כבר ידעתי היטב להשתמש במיקרוגל. בימים של שניצל ואורז, הייתי מחממת לעצמי צלחת. בימים שבהם חיכו לי על הגז קציצות בשר, שנואות נפשי, הייתי גודשת לי קורנפלקס וחלב בקערית. הייתי מתיישבת לאכול ליד השולחן עם ספר, מנצלת את העובדה שאף אחד לא נמצא בבית כדי להזכיר שאסור לקרוא ליד השולחן, ושקורנפלקס בחלב זו בכלל לא ארוחת צהריים.
במשך שנים זו הייתה הילדות שלי, וכשגדלו מעט וכבר לא היו במעון – גם של האחים שלי. הייתי הולכת לאסוף אותם מהגן ומהחיידר, מחממת להם אוכל במיקרוגל, ומצלצלת לאמא או לאבא להלשין כשלא התנהגו יפה. בערך בשעה חמש הדלת הייתה נפתחת ואמא הייתה חוזרת מיום עבודה ארוך, מוכנה ומזומנה לשמוע חוויות וסיפורים מהיום שעבר עלינו, הילדים. אבא, שעבד בעיר אחרת ולאחר יום העבודה חיכתה לו נסיעה ארוכה בכבישים הפקוקים, היה מגיע לקראת הערב, היישר אל המולת ארוחת הערב וההשכבות.
ביישוב הקהילתי שבו גרנו בשנות התשעים היינו…
