יצחק אלחנן שמאלה: בין שדכניות לאפליקציות ואתרים

אחת התחושות המתסכלות ביותר בתקופת השידוכים היא הפסיביות שנכפית עליך: אין לך ברירה אלא לשבת ולחכות להצעות. שני מיזמים חדשים, אחד לקהל שמרני יותר ושני לקהל מודרני יותר, מנסים לחולל שינוי

אולי יעניין אותך גם

כשאתה רווק מבוגר שחווה הרבה שנים של רווקות וחיפוש, אתה בעצם רווק מבוגר לנצח. כלומר, גם אחרי החתונה אתה לא שוכח את מה שעברת, אלא פשוט מתייק את המידע במגירת ה'אין כוח' במוח ופותח במקומה את מגירת האושר הבלתי נדלה. מדי פעם אני מציצה במגירה הזו כדי לעשות לה אונק ובקריצה קונדסית לרמוז לה שניצחתי אותה, ואז אני נזכרת בכל מיני תחושות שהרגשתי לאורך השנים. 

אחת התחושות הכי חזקות שלי מעשור של שידוכים, שעדיין צפה ועולה בי לפעמים, היא תחושת הפסיביות. ההבנה שאני כלי באיזשהו לוח שמתנהל עם חוקי משחק משלו, בלי שיש לי יכולת להזיז בעצמי את הכלי שהוא אני. פסיביות היא תחושה מתסכלת. כמו לראות אדם שמחליק אל תוך שלולית מבלי יכולת לסייע לו לקום, כך הרגשתי ברווקותי. יש מולי בעיה, שנקראת 'אין חתן', ואין ביכולתי לעשות הרבה כדי לגרום למצב להפוך ל'יש חתן'. יש בזה משהו לא פייר, בנכות הזו של חוסר האקטיביות ובהיעדר האפשרות ליזום שידוכים, וגם משהו חבל מאוד.

למרבה המזל, בעוד אני עסוקה במחשבות שלי ומתרכזת בהן מכל כיוון, מקסימום מעלה סטורי באינסטגרם כדי לשתף אותן, יש אנשים שיושבים ועושים. בשיחות שניהלתי בשבוע האחרון עם רווקים ורווקות וגם יזמים ושדכנים, הבנתי שבכל השנים שאני ישבתי בבית וחיכיתי שמישהו יחשוב בשבילי על מישהו, הקולגות שלי…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?