כשאתה רווק מבוגר שחווה הרבה שנים של רווקות וחיפוש, אתה בעצם רווק מבוגר לנצח. כלומר, גם אחרי החתונה אתה לא שוכח את מה שעברת, אלא פשוט מתייק את המידע במגירת ה'אין כוח' במוח ופותח במקומה את מגירת האושר הבלתי נדלה. מדי פעם אני מציצה במגירה הזו כדי לעשות לה אונק ובקריצה קונדסית לרמוז לה שניצחתי אותה, ואז אני נזכרת בכל מיני תחושות שהרגשתי לאורך השנים.
אחת התחושות הכי חזקות שלי מעשור של שידוכים, שעדיין צפה ועולה בי לפעמים, היא תחושת הפסיביות. ההבנה שאני כלי באיזשהו לוח שמתנהל עם חוקי משחק משלו, בלי שיש לי יכולת להזיז בעצמי את הכלי שהוא אני. פסיביות היא תחושה מתסכלת. כמו לראות אדם שמחליק אל תוך שלולית מבלי יכולת לסייע לו לקום, כך הרגשתי ברווקותי. יש מולי בעיה, שנקראת 'אין חתן', ואין ביכולתי לעשות הרבה כדי לגרום למצב להפוך ל'יש חתן'. יש בזה משהו לא פייר, בנכות הזו של חוסר האקטיביות ובהיעדר האפשרות ליזום שידוכים, וגם משהו חבל מאוד.
למרבה המזל, בעוד אני עסוקה במחשבות שלי ומתרכזת בהן מכל כיוון, מקסימום מעלה סטורי באינסטגרם כדי לשתף אותן, יש אנשים שיושבים ועושים. בשיחות שניהלתי בשבוע האחרון עם רווקים ורווקות וגם יזמים ושדכנים, הבנתי שבכל השנים שאני ישבתי בבית וחיכיתי שמישהו יחשוב בשבילי על מישהו, הקולגות שלי…
