סיפורו של כרמל שר, ילד ירושלמי בתקופת פיגועי ההתאבדות של מפנה המאה ה-21, ואחר כך סטודנט לרפואה בחו"ל וסטאז'ר ורופא בישראל. נקרא בנשימה עצורה. אחרי שתקראו את הספר הכתוב-היטב הזה, תבינו יותר את העומסים הלא-נסבלים ואת נקודת מבטו של הסטאז'ר או המתמחה שמקבל אתכם במיון או במחלקות אחרות בבתי החולים. הבנה זו יכולה להיות מצילת חיים כפי שתראו בספר, אך גם במקרים 'רגילים' היא מסבירה דברים ומאירה עיניים. זו תרומתו החשובה של הספר בעיניי ואמליץ על קריאתו לכל מכריי.
החשיפה האישית של המחבר עשויה לעורר רגשות חיוביים ושליליים. בספר מוצגת דמות מורכבת של ישראלי שחי את הסיפור הישראלי בכל רמ"ח ושס"ה, אך מודגש הניכור החינוכי למורשת המסורתית. לרגע יחוש הקורא סיפוק מגזרי מהמחמאות הלא-מוסתרות למתנדבים החרדים שמושיטים יד וכתף בבתי החולים בצורה שאין לה אח ורע במקומות אחרים. ולרגע אחר אי-נוחות על דיון 'אינטלגנטי' במצוות מילה ומציצה, נישואי תערובת וכדומה. אווירת הניתוק משוועת כשכבר בתחילת הספר מתוארים הסטריאוטיפים בחדר ההמתנה: "החרדי שקורא תפילין [!], המשפחה מבאקה אל־גרבייה, המתנחלת עם כיסוי הראש והמוסלמי שכורע בתפילה על הקרקע. החולי לא מבדיל". בתקווה, כנראה נכזבת, שהמקרה המוצג בספר אינו מקרה מאפיין של שדרה מאוד רחבה של ישראלים ילידי סוף…
