כותרת: בין הכלל והפרט

חכו לו חקלאים, עם השדות שלכם שמחכים למים. חכו בסבלנות. כי אני הקטן, האחרון שבעם, עומד פה נרגש ונדהם, איך כולם מחכים רק לי

אולי יעניין אותך גם

החורף כבר כאן, ואיתו הגשם. כבר בשמחת תורה, התחלנו להזכיר גבורות גשמים – שאתה הוא ה' אלוקינו משיב הרוח ומוריד הגשם. אבל רק בז' חשוון התחלנו לבקש: 'ותן טל ומטר לברכה'. חגי תשרי הסתיימו, הערבות התייבשו על גג ארון הקודש, אפילו בחורי הישיבות כבר התחילו את זמן חורף, ורק שבוע לתוך חודש חשוון, אנחנו נזכרים חגיגית להתחיל לבקש גשם. הסיבה לכך מעוררת מחשבה, ומאירה נקודת מבט על עולמה של ההלכה.

במסכת תענית, שנינו כי מתחילים לבקש על הגשם בחודש חשוון: 'חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר הַחַג, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל לִנְהַר פְּרָת'. אנחנו אולי הספקנו לשכוח את שמחת החג, והעלייה לרגל, אבל אי שם מזרחה, בואכה עיראק, צועד לו איזה משה אחד, חוזר מירושלים עם כל המזוודות, ועוד לא הגיע הביתה. הוא חייב להגיע לנהר הגדול – נהר פרת, לפני שיתפוס אותו הגשם, ירטיב המזוודות, וגם יעלה את מפלס הנהר, עד שאי אפשר יהיה לחצות. עכשיו, בחייאת משה, כמה פעמים אמרנו לך? בוא תתקרב… תגור איתנו בארץ ישראל. מה יש'ך ממסופוטמיה, משה? אבל הוא מתעקש. אז חכו לו חקלאים, עם השדות שלכם שמחכים למים. חכו בסבלנות. כי אני הקטן, האחרון שבעם, עומד פה נרגש ונדהם, איך כולם מחכים רק לי.   

עכשיו נעבור למשה אחר. נקרא לו מושיקו. בחור חריף שכל וחד לשון, חוש מפוקפק לעסקים מפוקפקים, לא רואה בעיניים. ממזר. לא הכינוי. ממזר – ממזר. אמא שלו הרתה אותו לגבר זר, בעודה נשואה לאביו, אדם מפוקפק כשלעצמו, שהיה כלוא בברזיל באותן שנים. מושיקו לא יכול להתחתן עם בת ישראל כשרה, למרות שיש לו אחת כזו. בחורה נחמדה וטובה. יש דיבור שהיא אולי תחזיר אותו למוטב. אבל ברבנות לא מאשרים להם להתחתן, האטומים האלו. אומרים – ממזר לא יכול לבוא בקהל.

האמת היא, שבמדרש נקראים הממזרים 'עשוקים' והתיאור הנוגע ללב של קהלת בדבר 'דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם' מתבאר כעוסק באלו שאבותיהם עוברי עבירה, אבל הם חפים מפשע שלא אשמים בכלל. ומי האשם במצבם, על פי המדרש: "וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם… מיד סנהדרי גדולה של ישראל, שבאה עליהם מכוחה של תורה". (ויקרא רבה לב, ח) אמנם נאמר שם גם שלעתיד לבוא, יזכו אותם עשוקים לכבוד גדול, וינוקו מכל שמץ. ובכל זאת, המתבונן, מוצא עצמו תמה, איך ייתכן דבר כזה, בעולם הזה. המתריס, יוסיף וישאל: מה זו האכזריות הזו?

התשובה היא שהתורה מעוניינת לשמור את טהרת עם ישראל. מאוד חשוב לה למנוע מצב של הפקרות, בו זרע ישראל אינו נשמר בקדושה, ושושלת היחס 'למשפחותם-לבית אבותם' מטושטשת. השיקול הלאומי, שדואג להמשכיותו של העם במתכונת הראויה לו (מהלך שאכן הוכיח את עצמו, כשמביטים עליו היום בחלוף 3,000 שנים) גובר במקרה הזה, על השיקול הפרטי של מושיקו, שהוא בחור טוב סך הכול. גם רוצה להתחתן עם בחורה טובה. אז קשה לנו עם זה מאוד, וליבנו עליו. אבל זו ההלכה ויש לה מבט רחב יותר משלנו, וגם היגיון משלה.

אני לא בטוח שהמהלך הזה, יובן למי שאינו מיושבי בית המדרש. צריך קודם להכיר את חכמי ישראל, ואת מקור הסמכות שלהם – התורה. ללמוד את משנתם ולהבין את האחריות הבלתי נתפסת שרובצת על כתפיהם, כדי להתבונן בהערצה על הדרך המופלאה בה הם מכריעים את ההלכה, מתוך דאגה לאומית ואישית. לעתיד האומה בכל מקומות מושבותיה, בכל זמן ועידן. 

בכל שנה בסתיו, משה. אני חושב עליכם. אחד עיראקי שרק רוצה להגיע הביתה לפני הגשם, שני שדלת הבית נסגרה עליו, והוא נשאר בחוץ. ואיך יחד אתם מייצגים את הקטבים של מחשבת חז"ל ודרכי הפסיקה. בין הכלל והפרט, בין האומה והאדם הפרטי.

צילום: DepositPhotos

אולי יעניין אותך גם

מעיין דוד

בין הגוונים

אל הנער הזה

בשלב זה כבר הייתה הפטרת תפילת חנה של משה לשם דבר אפילו מחוץ לעירנו. למעשה, שנים מספר לפני כן אף שכנעו אי מי להקליט באולפן את ההפטרה ולמכור את הקלטות – 'קסטות' כמו שקראנו להן אז.

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

הסוחרים של קטאן, הקופים של האי

והפעם במדורנו: ההרחבה לקטאן שהכי משתלם כנראה להשקיע בה, ומשחק אנליטי שמשלב לגו איכותי. רק אל תשכחו לתאם ציפיות

הסוכה באמנות היהודית: מקלט רוחני בין עראיות לנצחיות

בהיסטוריה היהודית, הסוכה הייתה במובנים רבים המוזיאון העממי: המקום שבו כל משפחה יהודית יכולה הייתה לבטא את הקשר שלה לאמונה דרך יופי ויצירתיות.

שושי סירקיס

בין הגוונים

זו לא באמת פרידה

אני אוהבת לדמיין את החיים כמו מסע בקרוז. אונייה גדולה, עוצרת כל פעם במדינה אחרת. בכל עצירה אנחנו יורדים, מטיילים, טועמים… ותמיד מגיע הרגע שבו אנחנו צריכים לעלות בחזרה ולשוט אל מרחבי האוקיינוס

יעקב מתן

משא ומתן

מי סופר אותנו?

וכך מדי בוקר בשעה 6:30 הייתי מתעורר לקולו של הרב: "בוקר טוב, יעקב" - "בוקר טוב הרב" ומנתק. אני לא אומר שלא איחרתי בכלל מאז, אבל הרגשתי מחובר.