החורף כבר כאן, ואיתו הגשם. כבר בשמחת תורה, התחלנו להזכיר גבורות גשמים – שאתה הוא ה' אלוקינו משיב הרוח ומוריד הגשם. אבל רק בז' חשוון התחלנו לבקש: 'ותן טל ומטר לברכה'. חגי תשרי הסתיימו, הערבות התייבשו על גג ארון הקודש, אפילו בחורי הישיבות כבר התחילו את זמן חורף, ורק שבוע לתוך חודש חשוון, אנחנו נזכרים חגיגית להתחיל לבקש גשם. הסיבה לכך מעוררת מחשבה, ומאירה נקודת מבט על עולמה של ההלכה.
במסכת תענית, שנינו כי מתחילים לבקש על הגשם בחודש חשוון: 'חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר הַחַג, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל לִנְהַר פְּרָת'. אנחנו אולי הספקנו לשכוח את שמחת החג, והעלייה לרגל, אבל אי שם מזרחה, בואכה עיראק, צועד לו איזה משה אחד, חוזר מירושלים עם כל המזוודות, ועוד לא הגיע הביתה. הוא חייב להגיע לנהר הגדול – נהר פרת, לפני שיתפוס אותו הגשם, ירטיב המזוודות, וגם יעלה את מפלס הנהר, עד שאי אפשר יהיה לחצות. עכשיו, בחייאת משה, כמה פעמים אמרנו לך? בוא תתקרב… תגור איתנו בארץ ישראל. מה יש'ך ממסופוטמיה, משה? אבל הוא מתעקש. אז חכו לו חקלאים, עם השדות שלכם שמחכים למים. חכו בסבלנות. כי אני הקטן, האחרון שבעם, עומד פה נרגש ונדהם, איך כולם מחכים רק לי.
עכשיו נעבור למשה אחר. נקרא לו מושיקו. בחור חריף שכל וחד לשון, חוש מפוקפק לעסקים מפוקפקים, לא רואה בעיניים. ממזר. לא הכינוי. ממזר – ממזר. אמא שלו הרתה אותו לגבר זר, בעודה נשואה לאביו, אדם מפוקפק כשלעצמו, שהיה כלוא בברזיל באותן שנים. מושיקו לא יכול להתחתן עם בת ישראל כשרה, למרות שיש לו אחת כזו. בחורה נחמדה וטובה. יש דיבור שהיא אולי תחזיר אותו למוטב. אבל ברבנות לא מאשרים להם להתחתן, האטומים האלו. אומרים – ממזר לא יכול לבוא בקהל.
האמת היא, שבמדרש נקראים הממזרים 'עשוקים' והתיאור הנוגע ללב של קהלת בדבר 'דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם' מתבאר כעוסק באלו שאבותיהם עוברי עבירה, אבל הם חפים מפשע שלא אשמים בכלל. ומי האשם במצבם, על פי המדרש: "וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם… מיד סנהדרי גדולה של ישראל, שבאה עליהם מכוחה של תורה". (ויקרא רבה לב, ח) אמנם נאמר שם גם שלעתיד לבוא, יזכו אותם עשוקים לכבוד גדול, וינוקו מכל שמץ. ובכל זאת, המתבונן, מוצא עצמו תמה, איך ייתכן דבר כזה, בעולם הזה. המתריס, יוסיף וישאל: מה זו האכזריות הזו?
התשובה היא שהתורה מעוניינת לשמור את טהרת עם ישראל. מאוד חשוב לה למנוע מצב של הפקרות, בו זרע ישראל אינו נשמר בקדושה, ושושלת היחס 'למשפחותם-לבית אבותם' מטושטשת. השיקול הלאומי, שדואג להמשכיותו של העם במתכונת הראויה לו (מהלך שאכן הוכיח את עצמו, כשמביטים עליו היום בחלוף 3,000 שנים) גובר במקרה הזה, על השיקול הפרטי של מושיקו, שהוא בחור טוב סך הכול. גם רוצה להתחתן עם בחורה טובה. אז קשה לנו עם זה מאוד, וליבנו עליו. אבל זו ההלכה ויש לה מבט רחב יותר משלנו, וגם היגיון משלה.
אני לא בטוח שהמהלך הזה, יובן למי שאינו מיושבי בית המדרש. צריך קודם להכיר את חכמי ישראל, ואת מקור הסמכות שלהם – התורה. ללמוד את משנתם ולהבין את האחריות הבלתי נתפסת שרובצת על כתפיהם, כדי להתבונן בהערצה על הדרך המופלאה בה הם מכריעים את ההלכה, מתוך דאגה לאומית ואישית. לעתיד האומה בכל מקומות מושבותיה, בכל זמן ועידן.
בכל שנה בסתיו, משה. אני חושב עליכם. אחד עיראקי שרק רוצה להגיע הביתה לפני הגשם, שני שדלת הבית נסגרה עליו, והוא נשאר בחוץ. ואיך יחד אתם מייצגים את הקטבים של מחשבת חז"ל ודרכי הפסיקה. בין הכלל והפרט, בין האומה והאדם הפרטי.
צילום: DepositPhotos
