עמדתי בדלת, מעיף מבט אחרון של פרידה ופתאום קפאתי: "מי יודע מתי אזכה לראות אותו שוב? בטח ייקח עוד הרבה זמן". עקרתי את רגלי, נפניתי מעם הדלת וחזרתי לשאול את השאלה שנשאתי איתי כבר חמש שנים.
תחילתו של הסיפור, בביקור חטוף שלי לפני שני עשורים כמעט, בבית מורי ורבי ראש הישיבה ר' הלל זצ"ל. חלפו כמה שנים מאז שנישאתי ונקלעתי לקריית ספר בצהרי היום. רגליי נשאוני לומר שלום לראש הישיבה, שסעד אותה שעה עם הרבנית, לאחר שיעור כללי ומנחה.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
הו, אייהוד, מה שלומך? הוא האיר לי פנים, קולו מתרונן. ומה מעשיך היום. השאלה הזו, האחרונה, הביאתני לידי מבוכה, כי ממנה חששתי מזה שנה וחצי, מאז שהתחלתי ללמוד בכולל של ארגון 'נפש יהודי' העוסק בהעמקת הזהות היהודית של סטודנטים. ידעתי שיבוא יום ור' הלל ישאל 'מה אתה עושה?' ואסתבך איתו. הוא תמיד חינך אותנו לא לחפש מבצעי מצוות ברחוב. רוצה חסד? בבית מדרש. תאיר פנים לחבר, תעזור לו להיכנס לסוגיה הנלמדת. שב לידו, תגיד לו… גם לי אין חברותא. אתה יכול בבקשה ללמוד איתי כמה דקות? גם קירוב רחוקים, היה עניין רחוק. אל תחפש לקרב בחוץ, תקרב בפנים. גבולות בית המדרש היו גבולות הגזרה של האיש הגדול הזה, שהיה בקי בהוויות העולם, אבל מעורב בו כמו אורח לרגע.
"לא יודע איך…
