כשהמתבגרת מחנכת אותי

כמובן, כל זה לא עוצר שם. אם אנחנו חוגגים חנוכה, שרית רוצה עץ אשוח ולצעוק הפי ניו ייר. ככל הנראה, אם הייתי מציעה לה ללמוד טיס, היא הייתה עונה שהיא מעדיפה צלילה.

אני לא יכולה להכחיש שיש בזה משהו משעשע. לראות ילדה בת 13 מנערת נורמות ומושכת בחוטים של סביבתה זה מחזה מרתק, שרית אוהבת למשוך תשומת לב והיא בהחלט למדה איך לקבל אותה בכמויות. אבל בתור אמא שלה, אני מוצאת את עצמי שואלת: למה אני משתפת פעולה? למה אני מאפשרת לה למשוך כל כך הרבה תשומת לב סביב הדעות המקוממות שלה, בעיקר כשהיא לא עוצרת גם מול אורחים או אנשים זרים?

זו שאלה מורכבת. מצד אחד, אני מבינה שזה גיל ההתבגרות. שלב שבו ילדים מגלים את הקול שלהם, גם אם זה אומר להיות נגד כל דבר שהוריהם (או כל אחד אחר) בעדו. אני רואה איך שרית משתמשת במילים שלה כנשק, אולי כדי לבדוק את הגבולות שלנו, ואולי כדי להבין מי היא ומה היא באמת חושבת. מצד שני, אני תוהה אם אני אמורה להציב גבולות חדים יותר, או אולי להגיב פחות, לתת למילים שלה לחלוף כמו רוח.

אבל האמת היא ששרית מאלצת אותי לשאול לא רק על ההתנהגות שלה, אלא גם על עצמי. עד כמה אני מחויבת לערכים שאני מנסה להעביר לה? האם יש נושאים שבהם אני באמת בטוחה בעצמי, או שגם אני לפעמים נסחפת אחרי הדיון? ומה אני באמת רוצה ללמד אותה על החיים?

אני מוצאת את עצמי מתלבטת. יש ימים שבהם אני בוחרת להבליג, להבין שזה חלק מהדרך שלה למצוא את עצמה. ויש ימים שבהם אני מגיבה, מנסה בכל זאת להעביר את המסר שלי. לפעמים אני מצליחה, ולפעמים היא מביטה בי במבט שמבהיר לי שהיא כבר מזמן עברה לנושא הבא.

אולי, בסופו של דבר, שרית מלמדת אותי שיעור חשוב על הורות. לא תמיד יש לנו את כל התשובות, ולא תמיד צריך להגיב מיד. לפעמים, להיות הורה בשלב הזה זה להיות הטרחן עם המסרים הסמויים והגלויים כל הזמן בצורה עקבית, גם אם זה אומר לשמוע הרבה "חרטא" בדרך.

והאמת? כשאני רואה את שרית עומדת על שלה, אפילו אם זה מנוגד לכל מה שאני מאמינה בו, אני לא יכולה שלא לחייך. גם בגלל שיש משהו חזק בזה שהיא כבר עכשיו לומדת לחשוב בעצמה, אבל גם בגלל שהיא מזהה את נקודות התורפה והגבולות שלנו. גם אם זה אומר שלפעמים אנחנו מסיימים עוד סעודת שבת בדיון סוער במיוחד.

נכתב בשיתוף וברצון מלא עם האחת והיחידה, שרית בר זאב