שלוימי ודבורה (במלרע!) הם זוג חסידי צעיר ומתוק שחי בעולם בדיוני למחצה שבו קשר עין בין אנשים שאינם נשואים זה לזה הוא טאבו חברתי חמור. הם נשואים כבר שנתיים בלי ילדים באופק. אבל בעוד שהוריה של דבורה מודאגים משאלת הנכדים המבוששים לבוא, על חייהם המשותפים של הזוג, המלאים אהבה ורצון טוב הדדי, מרחף ענן כבד מעברה של דבורה: פגיעה מתמשכת שעברה כאשר הייתה נערה בת שש עשרה.
'ראויה' הוא סיפור פורץ דרך שמביא לראשונה לקוראים החרדים, בשפה נקייה לחלוטין אבל בבהירות מוחלטת, את סיפורה של פגיעה, השלכותיה לטווח הרחוק, והתהליך שעובר הנפגע כדי להשתחרר מהן. שרי לוין, המחברת, היא בעצמה אשת טיפול עם כל התעודות הנכונות, והטאצ' המקצועי שלה ניכר באופן בו היא מתארת את הרקע שפרץ את הפתח לפגיעה, כמו גם את התפתחותה ההדרגתית.
זהו ספר הביכורים של המחברת, ורבים ודאי יתהו מה גרם לה לבחור דווקא בנושא הנפיץ הזה עבורו. "האמת", היא אומרת לנו, "שמעולם לא תכננתי לכתוב ספר. לא עסקתי בכתיבה ספרותית בכלל. במסגרת עבודתי אני נחשפת למקרים רבים של פגיעות, וההשלכות החמורות שלהן. אני עסוקה הרבה במחשבה כיצד ניתן למנוע פגיעות ולעזור לנפגעים ולנפגעות להשתקם.
"השתעשעתי לא פעם במחשבה לכתוב על הנושא, ולתרום להגברת המודעות, אך היה נראה לי שאין דרך לכתוב על הנושא באופן שיתאים לקהל חרדי, ולא יהיה טריגר עבור נפגעים.
"הרעיון לכתוב את הספר, ולכתוב אותו באופן הזה, עלה בי בשבת אחת בתחילת תקופת הקורונה. החזקתי אותו בכוח עד מוצאי שבת, כדי שלא יישכח ממני לפני שאכתוב אותו. מיד במוצאי שבת כתבתי לעצמי נקודות והתחלתי לפתח את הספר.
"מכיון שפגיעה במהותה היא הפרה של אחד מאיסורי הטאבו החמורים ביותר, עלה בדעתי הרעיון לייצר טאבו חלופי, בדיוני, ולתאר את ההפרה שלו כך שתשקף את הליך הפגיעה. הטאבו הבדיוני איפשר לי לכתוב באופן מאד מפורט וברור תהליכים שבאופן אחר היו יוצאים גרפיים וכואבים מדי.
"הכתיבה ארכה שנה וחצי, והעריכה במקביל לפרסום בהמשכים עוד שנה נוספת, וכך נולד ספר ביכורים לא מתוכנן בכלל".
הספר, מיותר לציין, לא מיועד לילדים. כשהתפרסם בהמשכים במגזין הספרותי המקוון 'בין הזמנים', צבר קהל קוראים אדוק – שרובו היה, בעצם, קהל קוראות.
"מלכתחילה תכננתי את הספר עבור קהל יעד נשי", מודה לוין. "רב ומו״ץ חשוב שקרא את הטיוטה האחרונה שלו התרעם על התכנון שלי וטען בתוקף שהוא אמור לפנות גם לקהל הגברים, ולתת גם להם מענה.
"הספר מספר על זוג חרדי-חסידי, ומדבר בשפתם. לכן חשבתי שהוא מיועד לקהל חרדי. בסיום הכתיבה הופתעתי מאד לגלות שאנשים אוהבים את הספר ומתחברים אליו בלי קשר למגזרם.
קוראים חילונים ודתיים טענו שזה כמו לקרוא ספרות מתורגמת, כזו שעוסקת בתרבויות זרות. אין הערות שוליים, הספר לא מתווך את עצמו ואת התרבות לקוראים, אבל הקריאה מעבירה חוויה אותנטית של תרבות אחרת, שכיף להתחבר אליה ולהבין אותה מרוח הדברים.
"התגובות הכי מרגשות שקבלתי היו של נפגעות, שהסיפור עזר להן להבין שהן נפגעו בכלל. עד עכשיו הן חיו בחוויה איומה של חטא, ובעקבות הקריאה הבינו שיש שם לדבר המבלבל שהן עברו. אחת סיפרה לי שתוך כדי הקריאה בפרקים בהמשכים היא זיהתה עוד ועוד דפוסים חולניים וביחד עם הגיבורה עצרה את הקשר הפוגעני שהיתה נתונה בו. כמה סיפרו שהחלו ללכת לטיפול, מספר בעלים סיפרו שעכשיו הם מבינים טוב יותר את נשותיהם".
סיפור הזוגיות המתוקה והבראשיתית של שלוימי ודבורה, הנרקם למרות ואולי בגלל ההתמודדות הכבדה עם האתגר מהעבר, ניפץ, מסתבר, כמה מיתוסים באשר לזוגות חרדים וחסידיים. "היו תגובות מרגשות שנגעו לחיבור לדמויות ולמה שהן מייצגות. אנשים מקהלים אחרים שמצאו את עצמם מזדהים עם גיבורים מעולם אחר, ואוהבים אותם. אותי זה מרגש. מתוך אותה תפיסה הכאיבו לי תגובות שתפסו את האיסור הבדיוני המתואר בסיפור כאיסור חברתי קיים שהם לא מודעים אליו. קוראות ליטאיות ששאלו: ״אה, ככה זה אצל חסידים?״ קוראים חילונים ששאלו ״אצל חרדים אסור ליצור קשר עין? מה, גם לבני אותו מין?״ כאב לי מאד הריחוק בין החלקים השונים בעם, שמאפשר לחוסר ידע כזו להתקיים".
גם קוראים בעלי ידע ונטולי דעות קדומות, עם זאת, יכולים לקרוא בספר ולהתרשם שהזוגיות של שלוימי ודבורה, אולי, בכל זאת קצת יותר מדי מושלמת, יותר מידי נוטפת דבש. לדבריה של לוין, היא מודעת לחלוטין לביקורת הזו, אולם תכננה את החלק הזה בסיפור בכוונה תחילה. "החלק הכי קשה בלהיות כותבת – זה הצורך וההכרח להתעלל בגיבורה שלך. אחת ההחלטות הראשונות שקבלתי היתה שהגיבורה שלי סבלה מספיק בעבר, ולכן בהווה היא צריכה לפחות להיות בזוגיות טובה ואוהבת.
"התלונה שקיבלתי הכי הרבה היתה התלונה על הזוגיות הלא-ריאלית, לטעמם של המתלוננים, המוצגת בסיפור. כשאמרתי ליועצת התוכן שלי שאני לא מבינה את התלונה הזו, הרי הם גם רבים די הרבה, היא אמרה משפט שהפך לדגל: הם רבים דקה, מתפייסים יומיים".
מצד שני, אפשר לטעון שזה לא ריאלי, ורוב המתמודדות לא התברכו בבעל כל כך מבין ואוהב.
"אכן, לא כל הנפגעות זוכות לבעל תומך וסבלני כמו שלוימי. קוראות רבות חששו שהסיפור מציג מודל, כביכול אפשר להשתקם מפגיעה רק בליווי של בעל מגונן, רך לבב וקונה בייגלים לארוחת בוקר.
זה לא מה שאני חושבת. אבל אני אכן חושבת שמערכת תמיכה היא דבר הכרחי כדי להשתקם מפגיעה. בהעדר בעל תומך זו יכולה להיות רשת תמיכה אחרת, אבל קשה מאד לעשות את כל התהליך הזה לבד.
"בנוסף, הסיפור כתוב כולו מנקודת מבטה של דבורה, שרואה בשלוימי בשלב זה מה שהיא רוצה וצריכה לראות בו. ספר ההמשך שלא אכתוב יכול להראות אותם בעוד עשר שנים, רבים בדיוק על הנקודות האלה – הוא מגונן יותר מדי, לא מספיק נותן מרחב, לא מאפשר לריב ולהביע חילוקי דעות".
בסיפורת החרדית רגילים בדרך כלל להפי אנד שקושר את כל הקצוות, אבל 'ראויה' לא מציע אחד כזה. כן, שלוימי שומע את כל הסיפור של דבורה, והיא עוברת תהליך טיפולי ועולה על מסלול שיקום, אבל פרק הסיום לא מציע לנו שום ברית של ילד בכור, או מוטב – של תאומים.
"בזבזתי את כל כמות הקיטש המותרת בספר אחד על הדמות של שלוימי. לא נשאר לי בשביל הסוף", צוחקת לוין.
"סוף אידאלי לספר היה אמור להיות ברית של תאומים, והכנסה לכלא של מי שהיה אמור להענש. אבל המציאות כוללת בתוכה סופים לא אידאליים. מרבית הנפגעות לא מתלוננות ולא מחפשות לנקום. הן מנסות לשקם את חייהן ולמצוא פינה קטנה של מנוחת נפש. מרבית התלונות לא מבשילות לכדי הרשעה ועונש. אני מבינה ממש את כל הקוראים שכעסו על הסוף הזה, אני כועסת עליו בעצמי, אבל ניסיתי להישאר נאמנה למציאות. ובמציאות זה מה שיש לנו.
"בספר כולו פעלו שני הגיבורים מתוך חרדה גדולה, בסוף הסיפור ניסיתי לשקף את המעבר לפעולות מתוך בחירה ומתוך אהבה. זוהי התחלה של מסלול, שאת ההמשך שלו ייאלצו הקוראים לדמיין. וחוץ מהכל, בסוף האמיתי בכלל נולדה להם בת בכורה".
ראויה
- שרי לוין
- הוצאת בין הזמנים
- 368 עמודים
