הם היו זרוקים בארון, במקום מכובד יותר מחבריהם, לא בסל המתכת הזהוב כי אם בקדמת המדף, במקום בולט לעין, שאוכל לראות אותם כשאני שולפת סיכת דש לבגד. למרות שהם היו שם כל בוקר, מציצים מתוך קופסת קרטון לבנה, בחרתי להתעלם מהם, כאילו הם לא קיימים.
עברו ימים, וגם חודשים. קיץ התחלף אט אט בחורף שהבטיח לבוא. כרגע נראה שהקיץ גובר במלחמת מעבר העונות ולמעט רוחות קרירות של ערבים ירושלמיים, החורף רחוק מאוד. אולי כמו המרחק של אותם כדורים קטנים מהארון לכוס המים שלי.
כל כך קל לנו לקחת כדורים, אנחנו בולעים אקמול ואדוויל ולוקחים יוטירוקס לכל החיים. עד שזה מגיע לכדור שמסדר לנו את המוח. שם משום מה אנחנו מרגישים לא נעים. כאילו הגוף הוא משהו אחד וכשהוא מפקשש אז שייקח אחריות על מעשיו. אבל המוח, זה כבר באחריות שלנו. בכל אופן, המוח זה אנחנו. ואנחנו כידוע מושלמים.
הכול עובד אצלנו חלק, מתקתק כמו שעון שוויצרי. אמרתם משהו על נוירונים? פחות דופמין? לא אצלנו. אנחנו בסדר, ואם יש בעיה, אנחנו נעבוד קשה יותר והכל יהיה טוב. יש ריטלין או אטנט? בסדר, אני אסתדר בלי זה. בסך הכול קצת כוח רצון. אני צריכה ללמוד לעשות. לבצע משימות. לא להתעצל. אני יכולה אם אני רוצה, כך אני אומרת לעצמי. אני מסוגלת. לא צריכה שום כדור. אני בנאדם מסודר ומאורגן ויש לי אמביציה ומוטיבציה והרבה רעיונות, והנה אני עושה דברים.
אז למה עוד יום עובר בתסכול וחוסר מעש, בתחושה ששוב לא עשיתי כלום, שהיום נמרח כמו מסטיק ארוך ארוך (זה שלאחרונה התחילו לחלק לילדים על תקן ממתק שהוא גם תעסוקה)? וזה לא שלא רציתי. קמתי בבוקר עם רצון ומרץ לעשות ולסגור משימות ולסמן וי ועוד וי. אז מה קרה באמצע? למה נתקעתי על עריכת תמונות, עוברת מתמונה לתמונה ואז משתעממת ועוברת לאליאקספרס כי ראיתי שיש בקבוקי קטשופ קטנים למילוי וזה כל כך חמוד! אולי אקנה לשירה לקופסת אוכל? ואז אני עוברת לנקסט, כי נזכרתי שרציתי לקנות לי משהו, אבל הוא לא במלאי. חבל. וואו יש סטימצקי בוולט. אני עוברת על הספרים. פראייר מי שקונה שם. וואו, יש גם משחקים. איזה רעיון מדליק. ושוב חוזרת לתמונות. חשבתי שאספיק לערוך את התמונות, לכתוב פוסט, לפרסם אותו. להתחיל לבנות אתר פורטפוליו כי זה כל כך נצרך! אבל, יודעים מה היה בפועל? עדיף לא לספר.
כן, ערכתי כמה תמונות והתלהבתי כל כך עד שבהיתי בהן. ואז קמתי והסתובבתי ולא יודעת מה עוד עשיתי. וחזרתי וערכתי עוד קצת. ואיכשהוא בלי שאשים לב השעה 4 הייתה שם פתאום, כמו ילד שמתחבא בסתר וכשמישהו עובר הוא יוצא ממקום המסתור וצורח ״ווואה!״ והמבוגר המפוחד קופץ אחורה בבהלה. ככה השעה 4 באה אלי. היום הסתיים מבחינת עבודה. עוד יום שהלך ונגנז, יום שלו הוא היה דף נייר הייתי מקמטת אותו ובועטת בו לפח.
זהו, החלטתי. מחר מתחילים ויוואנס. שוב. בלי הפסקות ובלי משחקים. (אל תצפו ממני לקחת ויוואנס בשבתות או כשאני יוצאת לטייל, הגיון חשוב כאן) אבל בשאר הימים, אני חושבת שכן. הוא עוזר לי להתמקד, עוזר לי לבצע משימות שאני לא אוהבת. עוזר לי לראות מה חשוב ומה צריך, ומכניס אותי לתוך ריבועים מאורגנים של סדר. במקום להגיד ״יש לי פוטנציאל״, הגיע הזמן לתת לפוטנציאל הזה דחיפה קטנה ולעוף גבוה!
שיהיה לי בהצלחה – ולכל אלו שקוראים עכשיו ומחליטים לעוף ביחד!
