להיות גירית דבש

צריך ללמוד ממנה, אתה מבין? לא לתת לדברים להפוך חלק מאיתנו. צריך לשמור על הלב שלנו, לא לתת אותו לכל אחד. להיות חופשיים בתוך עצמנו. 

אולי יעניין אותך גם

הוא ישב על הספסל המחורר שהיה מלא במדבקות זכרון מהן קרנו פנים ושמות של גיבורים צעירים שאינם, ובמרכזו אריה זקוף קומה. 

מעך תחת הסוליה את הבדל, ותוך כדי הוציא מכיסו קופסת גפרורים וחפיסת סיגריות.

המפגש בין הגפרור לצד המנוקד האירו לרגע את הפנים שלו, ומיד חשכו.

והרגע הזה סיפר כי משהו עובר עליו, משהו לא טוב.

האוזניות באוזניו לא השמיעו קול, כבר יומיים שהן בלי סוללה.

אבל ממש כמו חייו, גם כשאין סוללה, גם כשהכל גמור, צריך לשחק לבחוץ שהכל בסדר.

אבל החבר שישב מולו ידע טוב מאוד שכלום לא בסדר.

והוא גם ידע טוב למה.

לא היה לו משהו מעודד לומר, וגם חוכמתו נסתתמה, אבל די היה בכך שידע את מה שידע, שהרגיש את שהרגיש, ושנתן לו תחושה שהוא לא מתמודד עם זה לבד. 

הוא ידע את הלב שלו שנשבר מרגע שנוצר. 

הוא הכיר את סיפור חייו, שכל פרק ממנו יכול היה להיות סיפור שלם של אדם אחר, ולמד לדעת דרכו כי יש דברים נסתרים, ולפעמים מי שטוב ורך, סופג טוב יותר רוע וכאב.

שניהם הבינו שאין טעם בלדבר על החיים, אז הם התחילו לדבר על החיים בעצמם. 

על גיוס, על שוויון ועל נטל. 

על תורת חיים, סם מוות, והתמכרויות. 

הוא סיפר לו על הדוד שלו שמכר את הדירה ברחביה כדי לגאול בית ברובע המוסלמי,

פלט ציניות ועשן סיגריה וקינא באנשים שעד כדי כך מאמינים במשהו, במישהו.

הצחוק גם הגיע בתורו, אבל הוא שם לב שהצחוק המתגלגל שלו נשמע קצת כמו בכי.

מזכיר את הבכי של החזן ביום כיפור שנשמע קצת כמו צחוק.

כשהשעון הראה שלוש, ונזכרו שמחר יש שמונה ויש ילדים ויש תפילה וסדר יום, הם אספו סביבם את בדלי הסיגריות לתוך פחית של טעם החיים, והתחילו לצעוד לכיוון הבית.

שמעת פעם על גירית הדבש? הוא שאל ולא חיכה לתשובה, אני חושב שעם מה שאתה עובר בחיים, אתה צריך להיות גירית דבש.

הוא תלה בו עיניים שתולים באנשים שמדברים ממש לא לעניין, אבל אותו זה לא ריגש.

מה כן ריגש אותו? הכתבה שראה על גירית הדבש.

היא אמיצה, היא משוגעת, היא לא רואה בעיניים.

כשאומרים לכם על חיה שהיא ששה אלי קרב ולא משנה מי מאייש את הזירה, אריה נחש או צבוע, תחשבו על חיה נמוכה מאוד, 60 ס״מ של אומץ, עוצמות, חוסר פחד וטכניקה אחת מרגשת במיוחד.

אנשים אורבים לה במשך לילות ארוכים, רק כדי לחזות בה, להיות זה שזכו עיניו להביט בחיה הנדירה ששמה טובל בדבש דבורים.

היא קצת כמו מלכת הטבע, אבל היא לא מודעת. אפשר לראות את זה לפי ההליכה שלה, סתמית, חסרת הוד, שלא יודעת אימה ופחד.

אבל יש דבר אחד שהוא יודעת טוב מכולם, דבר אחד שנותן לה יתרון מול כולם.

להיות חופשייה בתוך עצמה.

העור העבה והמשוריין של הגירית, הוא בעצם מעטה שמולבש בצורה רופפת על גופה של הגירית, מה שמאפשר לה לנוע בתוך עצמה ולהפתיע כל חיה שמנסה לטרוף אותה. 

יבוא האריה וינעל את שיניו על גופה, והיא בשבריר שנייה תסתובב בתוך עצמה ותפתיע אותו בנשיכה עוצמתית שתגרום לו שחרר אותה, ולנוס מפחד. 

צריך ללמוד ממנה, אתה מבין? לא לתת לדברים להפוך חלק מאיתנו. 

צריך לשמור על הלב שלנו, לא לתת אותו לכל אחד.

להיות חופשיים בתוך עצמנו.

לא לתת למה שעוטף אותנו להגדיר אותנו, וממילא לא לתת לזה להפוך למלכודת המוות אלא להפך, לכלי הישרדותי מיוחד במינו.

וכשמשהו מהחיים בא ומכה, הולך ומכאיב, אצליח להפתיע אותו ואת עצמי, עם מציאות חיים עצמאית מתחת לאיזור החשוף והפגיע. 

להיות חופשי בתוך עצמי.

באותו לילה הוא נרדם מתוך חלומות על גירית ועל דבש, על עוקץ ומתוק.

והרגיש איך הנשמה שומרת מרחק ומתנתקת מהגוף, ומשאירה חלל ריק, בו ניתן לחולל חיים עצמאיים שישמרו על הלב מוגן מכאב.

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?