להיות מושפע מהגשם, ובכלל

טיפ קטן ממשורר גדול החזיר אותי לצמח התבלין שהנבטתי עם בני בחלון הבית

אולי יעניין אותך גם

מדי שנה בימי החורף הריחניים, אני נוהג לטייל עם ילדיי בגבעה הסמוכה אל הבית, לראות אם כבר הנצו פרחי העונה. השמחה למראה שלהבות עלי הכותרת, הצובעים את המציאות ביופיים, היא אושר גדול שאנחנו לא מוכנים לוותר עליו.

ביום ט"ו בשבט האחרון החליטו במשרד לחלק לכל חברי הצוות גביעים, ובהם שתילים של עשבי תבלין, להנביט בבית. (בעיני זה עדיף בהחלט על פני חלוקת כמה פירות יבשים שנשתבחה בהם טורקיה, שכנתנו המפוקפקת).

חזרתי עם השי הביתה, וכשחזר בני מהישיבה הוא ביקש לפרוש עליהם את חסותו ולגדל אותם אצלו בחלון החדר. קראנו יחד את ההוראות, שתלנו את הזרעים, קצת מים, שמש, תפילות וזהו. לא חשבתי שיצא מזה משהו. ניסיון העבר בביתנו עם שתילים וצמחים לא ממש צלח.

בחלוף שבוע ימים, בעודי מהרהר לעצמי בשתיל המסכן שוודאי נזנח אצל החלון, ניגש אלי הנער בהתרגשות ״אבא תיראה, זה צמח! הכל ירוק ופורח!״ כשסיימנו לעלוז יחד שאל אותי בני, מתי זה צמח ככה? אם הייתי מסתכל על זה הייתי רואה את זה צומח? 

השיחה הקטנה הזו הותירה אותי בהרהורים על המתרחש מתחת לפני השטח. שם, בחלל הסמוי מן העין, מתרגשים כעת פרחי רקפות ורודים, כלניות אדומות ותורמוסים כחולים. גם אם האדמה המכסה אותם חומה ודחוסה, והמרחב בו נובטים הזרעים חשוך ואפל, אי אפשר שלא לשמוע את שמחת הרגע לפני יציאה לאור שאופפת את העולם.

בלטה או רגב

מדי בוקר בדרכי לעמל יומי אני נוהג להאזין לפרק פודקאסט. לאחרונה, בצד נאמנותי לכמה הסכתים האהובים עלי במיוחד, פיתחתי תחביב חדש. אני מזין בשורת החיפוש של אפליקציית הפודקאסטים שמות של משוררים וסופרים שאני שואב מהם השראה, ומופתע ממה שעולה בחכתי.

יום אחד אני עם  הרב חיים סבתו, למחרת עם יהודה עמיחי, הגעתי אפילו להקלטה של ראיון עם ש״י עגנון.

כך יצא שבבוקר היארצייט של לאה גולדברג האזנתי לשיחת חולין של ארבעה משוררים גדולים, המספידים אותה יחד בשנת תש״ל, בה הלכה המשוררת לעולמה.

אחד המשוררים, אברהם שלונסקי שמו, מתאר שם את העובדה שלאה הייתה מושפעת ממשוררת מסוימת ומשתמש בדימוי הבא:

"…אני חסיד גדול של המושפעים, אני בעצמי נורא מושפע, מי שאיננו מושפע – זה כמו בלטה שאיננה מושפעת מגשם. שדה ורגב מושפעים מגשם, אני חסיד השפעות, והיא הייתה מושפעת הרבה, מושפעת לטובה, וזה בנה את אישיותה רבת הרבדים…".

במשך כל אותו היום הסתובבתי מהרהר בשאלה האם אני מעדיף להיות בלטה – שאינה מושפעת מגשם, או שמא רגב אדמה שמשנה את פניו אל מול הגשמים, כמאמר חז״ל ״כחתן היוצא לקראת כלה״.

התקופה הזו היא קצת כמו הגשם, מפילה על ראשנו אירועים שונים ומשונים, טובים ורעים, מאחדים ומעוררי תהייה על הסיפור המשותף שלנו כאן. בואו נגיע פתוחים, כמו אדמה עמוסת אפשרויות לפריחה מחודשת. כשתגיע קרן השמש, נייצר כאן יחד פריחה חדשה מופלאה מאי פעם.

איור: shutterstock

אולי יעניין אותך גם

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית? 

חנה שפיגל

לב הדברים

שגרה יפה כלבנה

אז אולי בכל זאת יש משהו נכון בטבעיות שבה הדברים קורים, ברגילות שלהם, בשגרה האפרורית הקורית כביכול מאליה? אולי באמת יש באותה סערה סביב הירח ומראהו וגון אורו – ליקוי?

"התמכרות זה לא יצר הרע רגיל"

מה ההבדל בין התמכרות ליצר הרע, ואיך יודעים מתי השימוש הופך לתלות מסוכנת? מהן סכנותיה של תרבות השתייה החרדית, ומה גרם למכור לאלכוהול לרצות לזרוק את אשתו מהחלון? מי נמצא בסיכון מוגבר, ולמה קשה לשכנע מכורים לפנות לעזרה? שיחה מיוחדת עם הרב איתן אקשטיין, מנכ"ל ומייסד רטורנו 

קרובים-רחוקים: מה קרה לקשרי החברויות שלנו בעידן הדיגיטלי?

אלפי לייקים לא באמת מחליפים חבר-אמת אחד, אבל האם חברויות דיגיטליות חייבות לגזול מאיתנו קשרים של אמת? איך מבדילים בין חברים לשיחת וואטסאפ וחברים לעת צרה? ולמה חשוב כל כך שנלמד את הילדים שלנו לתקשר לא דרך מסכים? יצאנו לחקור

בנצי גולדשטיין

לנשום מחדש

זה כמו ניכור הורי

אפשר להניח תפילין, ללכת לבית כנסת, ללמוד, אבל מה מרגיש הילד הפנימי שלך כלפי אלוקים? אם הוא חווה אותו ככח מחייב, כופה, מרוחק, זה ניכור. פשוט כי זה הצד היחיד שהראו לך.