לא יודעת איפה הטור הזה תופס אתכם, אבל בשעת כתיבתו אנחנו נמצאים על סף מלחמה פוטנציאלית וגלויה מול איראן, כאשר במקביל ערב פסח מתקרב, הילדים בחופש ובן הזוג במילואים; עסקת חטופים מתמהמהת ורעש רמקוליהם של קפלניסטים מגיע עד לחלוני בבליל של סאונד לא ברור. תחושת עצבות לא עוזבת אותי בכל הימים האחרונים ואני מתעלמת ממנה, כך שלמה לא לחלוק כאן כמה מחשבות פרקטיות שאולי יתרמו גם לכם.
לייסורים קיומיים של בדידות, של אֵבֶל אוניברסלי. חוסר ביטחון כלכלי ובעיקר אי ודאות ממושכת אנחנו בדרך כלל נקרא לחץ או מתח. אבל מתח הוא עניין רב ממדי.
החוקרות סוזן דיוויד ואליסה אפל מדגישות את החשיבות שיש לפירוק המתח לחלקים, כאלו שיהפכו ניתנים לניהול. יש לנו ייאוש, יש לנו חרדה, תשישות, עצב, כעס, עצבנות. כל התחושות הללו הן חלק מלחץ. כאשר הן נקראות בשמן המדויק, נוכל להתמודד איתן טוב יותר. אי ודאות ממושכת ברגע זה היא התפיסה שאנחנו לא בטוחים, אבל אנחנו גם לא יודעים כמה זמן זה יימשך, אנחנו פשוט נמצאים בזה. תחושה של אובדן מעורפל, במקום שבו דברים נעלמו אבל הם עדיין שם, מונעת תחושת אבל אמיתית שממנה ניתן להתקדם הלאה. על רקע השגרה חודרות אלינו חדשות מהמלחמה הקיימת או מזאת שמתקרבת (ואולי ברגע פרסום המאמר הזה כבר מתרחשת), כשאנחנו מנקים את הבית מחמץ ומתכננים את החג.
ההשלכות הנובעות מהתחושה הזו של אובדן מעורפל מתבטאות בעיקר כאובדן ארוס, חיות, תשוקה. ישנו דגש מתמיד וקיצוני על בטיחות וזה סוגר אותנו (מי הצליח לתפקד כרגיל אחרי הסרטונים של ה-07.10). אנו נמנעים מהמרחבים שבהם אנו יכולים לחוות מקריות – מפגשים מקריים, מסתורין – ומסתגרים במקומות המוכרים, בבית עם המשפחה ובעבודה. כל אותם אלמנטים של ארוס יוצרים תחושה חיה ותוססת בחיינו. זה המקום שבו נפגשים גם יצירתיות וסקרנות.
אחד הדברים שאנו יכולים לעשות, ברגע שאנו מבינים את הלחץ בצורה זו, הוא ליצור שגרה דרך טקסים וגבולות. להתמקד בפעולות הקטנות שיש לנו שליטה עליהם. טקסים חשובים כי הם יוצרים זמן קדוש ומרחב, ואלה באמת נחוצים לנו כדי לחוות תחושה של וודאות מחדש, גם אם בקטן.
הדבר השני שעוזר גם ללחץ הוא ליצור מקום לארוס. אנחנו מותשים מהדאגה, מהפחד וגם מהציפייה, אבל לא תמיד מזהים בדיוק מהיכן מגיעה התשישות הזאת. היא נובעת מאובדן התיחום, מהיעלמות הגבולות שמקרקעים אותנו.
לפי התצפית של הסוציולוג זיגמונט באומן, בנסיבות חריגות, כאשר לאנשים יש תגובות חריגות, זה למעשה נורמלי. אבל מה שקורה לנו בדרך כלל, הוא, שבמצבי אי וודאות אנחנו נלחצים להמשיך כרגיל באותה פרודוקטיביות, ואז אנחנו נעבוד עם פחות גבולות כדי לפצות על חוסר היעילות, וחוזר חלילה. קל לכתוב קשה ליישם, אבל את הרצון להמשיך להיות איך שהיינו פעם, אנחנו צריכים לדעת לשחרר. לשתף בקשיים, לקבל תחושה של הסתמכות הדדית המונית, כלומר תחושה עמוקה של תלות הדדית שבה אנחנו נמצאים בחוויה משותפת, ושאנחנו צריכים לעבור את זה ביחד. הגישה הזו היא שתעזור לנו להישאר פרודוקטיביים, ולא כמות השעות שאנחנו משקיעים, או הניסיון להשיג את אותן תוצאות כמו בעבר. כי אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שכל זה לא קורה סביבנו.
כאשר אנו מסוגלים להכיר במציאות שלנו ואז להגיב בהתאם, זה למעשה: 1. הופך אותנו ליותר פרודוקטיביים. 2. גורם לנו להיות פחות בלחץ. ו-3. שומר על תחושת החיבור שלנו, שהיא בסופו של דבר המקור הגדול שלנו של חוסן להתמודדות עם מצב כזה.
בנוסף, חוסר הוודאות מוביל אנשים לרצות להתמודד עם אובדן תחושת השליטה והוודאות שלהם. לכן הוא מזמין לא פעם סוג של קיטוב לגבי השקפת העולם עצמה. יצירת אוצר מילים משותף נוגד את כל זה. ברגע שניתן לזה שם, נוכל למסגר את זה ואז להיות יצירתיים איך להגיב לזה.
איור: shutterstock
