הקושי הגדול בהכנת כתבה על פערים בין-זוגיים על בסיס דתי הוא: הבושה. עריכת תחקיר על זוג שאחד ממרכיביו בחר לנטוש את הדת לחלוטין הינה – באופן כמעט פרדוקסלי – קלה יותר. הכנת רשימה שעוסקת בפערים דתיים 'מסוימים' בין בני זוג חרדיים מצריכה לא רק עבודה רבה יותר בהיבט של איסוף החומר, אלא גם דורשת גישה עדינה יותר.
"בעלי איננו חילוני, רחוק מכך, מצד שני אני מחזיקה בידי מכתבים אותם כתב בתקופת האירוסין ובהם כתוב ואני מצטטת: "יהיה לך בעזרת השם בעל שיצעד בדרכם של ר' אלחנן וסרמן, ר' שמעון שקופ, ר' חיים בריסקער", אומרת גילה, צעירה חרדית בת 36, "אלו המילים המדויקות. המכתב חובר ממקום אמיתי וכן. אני יודעת. אלא שהיום בעלי באקדמיה, צועד בדרכם של – להבדיל – פרויד, מארקס ופיאז'ה. את הספרים של ר' אלחנן ור' שמעון ור' חיים הוא לא פתח מזה עידן ועידנים".
גילה שומרת את המכתבים. היא לא יודעת למה. אולי מתוך תקווה שיום אחד הם יתממשו, אולי הם מותירים בה זיכרון מתוק על ימים מאושרים. איך שלא יהיה, גילה לא לבד. זוגות חרדים רבים מגלים שבן או בת זוגם שאותם הכירו בפוזיציה מאד מסוימת, מצויים היום במקום אחר לחלוטין, אלא שהם לא תמיד אוהבים לדבר על כך.
"ההיסטריה בתחום הזה גדולה", אומרת העיתונאית וחוקרת המגדר טלי פרקש שהדוקטורט שלה עוסק בתהליכי השתלבות של גברים חרדים בחברת הרוב הישראלית, "אנחנו חברה קולקטיביסטית עם פיקוח חברתי הדוק, וכל תזוזה או תנועה דתית מיתרגמת לחשש מפני סנקציות חברתיות. בכך אנו נבדלים מהחברה הדתית לאומית למשל, בה יש גמישות, הבנה והכלה למה שקיבל היום את המונח 'דתיים על הרצף'. זו הסיבה שהשיח על זה, עדיין, כמעט ולא קיים, בטח לא בפומבי".
גילה שצוטטה לעיל, מאששת את החשש ודורשת כי הציטוטים שלה יועברו אליה קודם פרסומם: "אני מתראיינת בלי שבעלי יודע על כך, ואני חוששת שהוא יבין שאני מדברת עליו".
לוחץ יד לנשים
יחסי הזוגיות ומיסוד הקשר בין בני זוג ברחוב החרדי, נבדלים כידוע באופן מהותי מהמקובל בחברה הישראלית הכללית ובתרבות המערבית בכלל. במסגרת פגישות השידוכים, בני הזוג מתראים למספר מצומצם של מפגשים בהם הם בוחנים את התאמתם ואת ציפיותיהם האחד מרעהו, כשהם מציגים את עצמם ואת מרכולתם, כאשר אחד האלמנטים המרכזיים הוא השדה הדתי. כאשר 'מופרת העסקה' לאחר מספר שנים, מתרחש הקונפליקט בו עוסקת כתבה זו.
"בעלי עובד כסוכן ביטוח בכיר בחברה גדולה", מספרת דיני, צעירה חרדית 'מודרנית' ורואת חשבון, "באחת הפעמים הוזמנו לערב גיבוש של החברה, וגיליתי שהוא לוחץ יד באופן חופשי לנשים שעובדות איתו, זה הפריע לי מאוד".
למה, בכנות?
"רק מהסיבה הדתית. זה מתחיל בלחיצת יד, ונגמר בחיבוק. אני לא 'קנאית' או חושדת בו, חלילה. סליחה, זה אפילו אינו נושא לדיון. אני נחשבת ל'חרדית מודרנית' ואולי אף יותר מזה, ועדיין יש כאן עבירה דתית שאני לא מוכנה לקבל".
שיחה נפרדת עם אריה, בעלה של דיני שהסכים להתראיין, העלתה טיעונים אחרים ומעניינים אותם הוא מייחס לאשתו: "אני יודע שמפריע לה מאוד שבמוצאי שבת היא צריכה להזכיר לי למשל, לעשות הבדלה. אני מעולם לא חיללתי שבת, אבל אני גם לא ממש מופיע בתפילות השבת בבית הכנסת, בטח לא בשחרית ובמנחה של שבת, ולכן אני גם שוכח לעשות הבדלה". אריה מוסיף כי הבעייה הזו מוכרת לו מחברים נוספים. "אולי לא נעים להודות בזה, אבל את תפילת שחרית בימות החול אנחנו לא ממש מתפללים. מנחה יש בעבודה אמנם, אבל על ערבית מדלגים לא פעם".
אחד מחבריו של אריה, צעיר שנישא לפני כשנתיים והצטרף לשיחה, מודה בטון שמשדר אי נוחות קלה: "במשך חודשים הייתי ממתין שאשתי תצא מהבית ואז הייתי מניח תפילין במשך דקה, לא יותר. 'מגלגל' בשפה הישיבתית שלנו. רק לפני זמן לא רב החלטתי שאני לא מעוניין בחיים מן הסוג הזה והיום אני מניח תפילין כשהיא רואה את זה ומודעת היטב לכך".
מי נותן את הטון?
מן הראיונות הרבים שנערכו עבור כתבה זו, עלה כי 'התנועה הדתית החוצה', מתרחשת בעיקר בקרב בני המין הגברי. נשים נוטות יותר להיוותר קרובות לאותה פוזיציה דתית שממנה הגיעו לחתונה. גם שיחה עם עמי ברעם ורעייתו אביטל, מקימי עמותת 'התקשרות זוגית' העוסקת בפערים דתיים בין בני זוג (אם כי מהותיים יותר, ראו מסגרת נפרדת), מלמדים על מגמה זהה.
פרקש סבורה כי במגזר החרדי המרכיב הדתי כרוך בזה המגדרי. המיגדור של הדת כ'גברית' מתרחש לא רק מול המצוות גופן – חיוב מול פטור במצוות – אלא גם בהתנהלות של 'הבית' סביבן. מונחים כמו 'בעל הבית', 'מאן דאמר', 'נותן הטון הרוחני' מוכרים לכולם. אבל גם החיוב בלימוד התורה – מרכז החיים הדתיים והתרבותיים של החברה החרדית, או אמירת הקידוש והובלת התפילות, ואפילו המראה החיצוני החרדי הבולט אצל הגבר, מטילים עליו אחריות גדולה.
מה משמעותה של האחריות הזו?
"היא מאלצת אותו להתמודד עם שני רבדים: הראשון הוא ההכרה כי היציאה שלו לעבודה והחיכוך עם החברה החילונית למשל, לא משאירה אותו במיקום הרוחני בו הוא היה. הגברים החרדים משתנים, אלא שהדבר מטיל עליהם אימה, והם מנסים לתמרן בין שתי האתרים בהם הם חיים – מקום העבודה והחולשה הרוחנית הנלווית אליו, והבית החרדי אותו הקים עם רעייתו לפני 8 שנים. הרובד השני, הוא הטלת המשקל הדתי עליו באופן לא פרופורציונלי. ממנו, יותר מאשתו, נדרש לכאורה להישאר חרדי, וכשהוא לא עושה זאת הוא נתפס כמי שהפר את האיזון הרוחני של הבית".
אלא שלמרות הסטטיסטיקה שאנחנו מגבשים, עולות מן הסתם גם עדויות על פערים בכיוון שונה. כזה הוא הרב יואל, ר"מ בישיבה קטנה בביתר שנישא לפני כ-30 שנים. את ההכרזה כי, "ספרים שאינם דתיים, לא יכנסו אצלי בבית", שנשאה אשתו במהלך הפגישה השלישית הוא זוכר היטב. הרב יואל, למד בישיבה ליטאית וגדל בבית חרדי, אך כזה שהוכר פעם בשם התואר 'פא"יניק'. בחרדה מסויימת הוא אמר לה, "דסי: דנידין – הרואה ואינו נראה, השביעיה הסודית, או החמישיה זה בסדר, נכון"? חששתי, הוא מספר, כי האישה שלפני, אמנם יראת שמים כשאיפתי אך מאידך בעלת אדיקות אולטרה-שמרנית מדי. אלא שהתשובה שלה הייתה חד משמעית: "לא דנידין, לא קופיקו, לא השביעיה ולא כל השטויות האלו. הם לא יחצו את המפתן של הדלת שלנו".
הרב יואל, חרף החשש, בחר להתארס ולהינשא לדסי יראת השמים, אך היום הוא מספר בעצב כן כי אילו היה ביתו טעון ב'דנידין' ו'השביעיה' הוא היה מאושר: "ליד המיטה יש באורח קבע שלשה-ארבעה רומנים של סופרים ישראלים, מלאים בשטויות, בניבולי פה ובכל מרעין בישין". האשה אותה נשא שמחה בלימוד התורה של בעלה, היא גם מעודדת אותו לכך, אך במקביל היא גם מקפידה על תשלום חודשי לענקית הסטרימינג – נטפליקס: "זה הפך לסיוט, היא צופה בסדרות שנמשכות עשרות ואולי מאות פרקים והשעות שהיא מעבירה מול המחשב הנייד בחדר השינה מצטברים לימים ושבועות".
מה הבעיה, שהיא לא מתפקדת כאמא?
"לא, זה לא העניין. היא מתפקדת במאה אחוז, עובדת במשרה מלאה וגם מחנכת ואוהבת את הילדים. זה איננו הדיון. כואב לי שהבית שאותו רציתי להקים – 'בית של תורה' שהכרתי מרבותי, לא צלח בידי".
זה משפיע על הילדים?
"ברור, אתה יודע שיש לי בן בישיבה בסגנון רש"י? למה אתה חושב זה קרה? ילד לא נחלש סתם כך בדת. כשהוא רואה שהמתח הדתי, ההקפדה על קלה כבחמורה, וההתרחקות מן הקדושה מתרופפים, הוא גם מרשה לעצמו. בכלל, הצד הפשרן תמיד גורר את בני הבית יותר מן הצד האדוק. יש בית של תורה ויש בית חרדי. אלו שני בתים והם לא דומים. המון העם אולי חושב שהכל זהה, אבל הפער גדול מהדומה".
הלו אדוני, הפרת חוזה
הסאבטקסט של הרב יואל משדר אשמה. הוא תולה את הקולר ברעייתו, ואת הכאב שלו אי אפשר להחמיץ. האם הוא רואה בהתנהגות שלה מעין 'הפרת חוזה', חזרה מהרושם המסוים שאותו הציגה לפניו בעת 'חתימת ההתקשרות הזוגית'? נחמה, גננת כבת 35 שבעלה היה למה שמכונה היום 'חרדי חדש', סבורה כי אכן מדובר ב'הפרה חד משמעית'. "ישנם זוגות בהן הבעל עורך 'גילוי נאות' מוקדם למשל אודות חיבתו לצפייה בסרטים. למרבה הצער ה'גילוי נאות' הזה לא הפך לכלל מקודש בעולם הישיבות או בשיחות של מדריכי החתנים. אינני מצליחה להבין את ההיגיון שבהתעלמות מכך".
דפוס ההתקשרות הזוגית בחברה החרדית, המתנהל באמצעות שידוך ופגישות קורקטיות וכמעט עסקיות, רק מחדדים את תחושת 'שבירת החוזה' עליה מדברת נחמה. כך גילה, שכורכת את ניפוץ חלומותיה עם הפניית אצבע מאשימה לא רק אל בעלה, אלא גם אל השדכנית שלדבריה אולי לא שיקרה אותה, אך גם לא סיפרה לה את 'כל האמת': "המכתבים שלו על הרצון להפוך לתלמיד חכם גדול היו אותנטיים, אני לא חושבת שהוא תכנן להערים עלי, אבל גם הוא וגם השדכנית לא סיפרו לי שהיו לו תקופות של 'משבר' בישיבה, וכי לא תמיד הוא היה שקוע בלימוד. אני חושבת שמול בחורה שהאידיאל הזה נמצא בראש מעייניה, אסור להסתיר ולו מעט פרטים בנושא".
אלא שאריה, בעלה של דיני שהוזכר לעיל, סבור אחרת: "אפשר בהחלט שגם דיני חושבת ככה, אולי היא אפילו אמרה לך את זה במהלך הראיון. לא יודע. אני לא חש כך. החברה החרדית חיתנה אותי עם 'אפס ידע', היא הוציאה ילד 'פגום' לעולם, חסר כלים, חסר הבנה, חסר ידע. לא הכרתי את העולם סביבי, וכשזה קרה חשתי בהתחלה חוטא גדול אך לאט לאט הבנתי שאין בי אשמה. המסגור התורני של הפגישות שלנו פעל רק על פניה של הקרקע החרדית בה גדלתי. היא זו ששלחה אותי לפגישות הללו, והיא זו ש'אילצה' אותי כביכול להציג את עצמי כאברך וכבן תורה גם בהמשך חיי".
דיני, אליה הפנה בעלה, לא אוהבת את הטרימינולוגיה הזו אך בהחלט חשה קושי: "הפרת חוזה זו מילה קצת גדולה ובאופן כללי אני מאמינה שאנשים משתנים עם הזמן, וחלק משמעותי בזוגיות זה להבין ולקבל שאתה רק חצי ויש לגיטימיות שווה ומלאה לצד השני להיות מי שהוא. אני כן חושבת שיש חוסר הוגנות מובנה בשיטה החרדית – בטח זו שלפני 20 שנה, אבל גם עדיין היום – שמזמין את הפער. עד היום אני חיה בתחושת החמצה. גם לגבי הרמה הרוחנית האישית שלי וגם לגבי הילדים. כמובן שהיא קהתה עם השנים אבל היא לגמרי שם".
ביניים: על כל פשעים תכסה אהבה
נוכח השאלה 'הגסה' שהופנתה לעבר כלל המרואיינים והמרואיינות לכתבה זו: 'מדוע אינכם מתגרשים'? נרשמו שתי תשובות: אהבה ופרקטיקה. כולם ציינו כי כאשר קיימת אהבה בין בני הזוג ניתן להתגבר גם על פערים דתיים.
פרקש סבורה כי גם בכך, קיים הבדל בין חרדים לחילוניים: "זוגיות לא מסתכמת רק ברכיב כזה או אחר. אצל כל זוג יש דברים ש'מטריפים' האחד את השניה ולהיפך. אבל דווקא בחברה החרדית, יש אמונה חזקה ב'אהבה', בחשיבות התא המשפחתי, בשימור מוסד הנישואים. ברחוב החילוני, בו למוסד הנישואים עצמו יש פחות חשיבות – פערים מהותיים מן הסוג הזה עלולים להוביל בקלות רבה יותר את אחד מבני הזוג לפרק את החבילה".
אלא שלצד האהבה שאין להקל בה ראש, מופיעים תשובות פרקטיות יותר. "מה זה יעזור אם אתגרש", שואלת דיני בכנות, "אם אחיה לבד יהיה לי טוב יותר? האם מישהו מבטיח לי שאחרי 5 דקות אתחתן עם מישהו ירא שמים למדן שגם יחזיק איתי זוגיות מאושרת? את הסצנה של פרק ב' שבה לא מעט מתגרשים שוב – כולנו מכירים". הרב יואל גם כן דוחה את אופציית הפרידה: "זה לא רלוונטי בכלל. זה 'מופקע' לגמרי. אני לא רואה את עצמי 'בחוץ', אני אחיה עם זה איך שזה ואנסה להתמודד".
אז איך מתמודדים?
דיני אומרת כי הבינה שהתעקשות על אלמנטים דתיים בין בני הזוג פוגעת בסופו של דבר בכולם ולכן, "אחרי תהליך כואב החלטתי לוותר כיוון שהבריאות הנפשית שלי, ושל בעלי וילדי חשובים יותר". חלק מבני הזוג שרואיינו אמרו כי 'נאלצו' בשטחים מסוימים לוותר: "עד החתונה וגם מעט לאחריה לא הייתי נוגעת באוכל שאינו בהכשר מהדרין. בבית אני ממשיכה להקפיד, אבל כשיוצאים לחופש בעלי נכנס למסעדה בהכשר הרבנות, ואני לא יכולה להתנגד, לצערי כבר אין אף דיון על כך", אומרת נחמה.
התנועה או התזוזה הזו לא נעשית רק מכורח, מתברר. חלק מן המרואיינים והמרואיינות מספרים על שינוי מחשבתי שהתרחש אצלם עם השנים: "חלו אצלי שינויים בעיקר פרקטיים", אומר הרב יואל, "הדעות שלי נותרו בעינן אבל אני 'פחות לוקח דברים ללב'. בשבת היינו במלון רב קומות, אני עליתי ברגל, דסי כמובן עלתה במעלית שבת. לא התרגזתי. אני חי עם זה ודברים פחות מפריעים לי".
מרחב פרטי ומרחב ציבורי
עמי ברעם, יו"ר עמותת 'התקשרות זוגית' העוסקת בפערים דתיים בין בני זוג, הוא אולי האיש שפגש יותר מכל, בני זוג עם פערים מעולם התוכן הדתי. הוא משוכנע בכל ליבו, כי אין כל סיבה לפרק את התא המשפחתי והוא מאמין כי בהתנהלות נכונה ניתן לקיים אורח חיים בריא ונכון. ככלל, כמו בפוליטיקה, הוא מבקש להפריד בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי.
"אתה מעוניין מכאן והלאה לצרוך אוכל בהכשר 'הרבנות', אין בעיה, אבל למה בבית? העולם פתוח לפניך אכול כפי יכולתך בחוץ. הכנסת אוכל בהכשר לא מוסכם אל הבית היא צורת עבודה שאינה נכונה, היא יוצרת איום והיא מובילה אל מתחים, עוינות ומריבות".
אבל אם מדובר במשהו שמתרחש בבית, צפייה בסרטים למשל?
"זה אינו שונה. אם האשה או הבעל מחליטים לצפות בסרטים הם יכולים לעשות זאת, מול עצמם, אין מצווה לערוך הקרנה פומבית בסלון עם כל הילדים והשכנים. אם האישה, במקרה הזה, בוחרת להצטרף אליך בחדר לצפייה בסרט זו כבר החלטה שלה, אבל לך אסור 'לגרור' אותה לעולם שלך".
ברעם, שטיפל בלמעלה מאלף זוגות עם סיפורים דומים מבקש להעביר מסר חד ערכי: חייב להיווצר שיח מבוסס צרכים. כל אחד מבני הזוג נדרש להציג את הצרכים שלו, להגיע להסכמות, וכשאלו נרשמו, לשמור עליהן גם אם אינן נוחות. "החלטתם שלא רואים סרטים בבית? אתה צריך להקפיד על כך לא פחות ממנה. האינטרס שלך הוא שהילדים ימלאו אחר ההחלטה הזו, גם אם אתה בעצמך חושב אחרת, אין גרוע יותר מסיטואציה בה הילדים רואים מאבק בין בני הזוג".
השיח הזה, ממשיך ברעם, לא רק שומר על התנהלות נורמטיבית של הבית, אלא גם מהווה כר פרקטי – שמירה על הבית לצד נאמנות לעצמך: "אסור לאישה או לבעל לחוש מאויימים. לחיות תחת תחושה שהצד השני עושה ככל העולה על רוחו. אם הבעל לצורך העניין יוכיח כי הוא שומר בקפידה על הדברים שהוסכמו, ולמשל – מקפיד על אלמנטים רוחניים אחרים שכן מקובלים עליו, האשה תחוש כי הוא משחרר את החבל ותקבל אותו גם ביחס לעולמות שלו".
כשהפערים הופכים לנטישת הדרך
כתבה זו עוסקת בפערים על רקע דתי בין בני הזוג הבוחרים שניהם להישאר חרדים או דתיים. מה קורה כאשר אחד מבני הזוג חדל לחלוטין מלהאמין? כשאפילו על שמירת שבת או אכילת חמץ בפסח כבר אין הסכמה?
מתברר שאלפי זוגות, לא פחות, חיים במציאות בלתי פשוטה וחשוב מכך, מצליחים לשמור עליה חרף הקשיים. כך למשל רונית שנחשפת באומץ רב:
"זה היה אחרי שהבת שלי נולדה, ישבתי ערב אחד על הספה ושימי חזר מהקורס שהוא לקח באותו זמן, הוא אמר משהו שנתן לי להבין שהוא כבר לא כל כך מאמין: אני הייתי ממש בשוק. הייתי אחרי לידה, צריכה גם להיות אמא ועכשיו אחרי הגילוי – גם להחזיק את הרוחניות בבית, הרגשתי שהכל נפל עלי".
לא היו סימנים מקדימים?
"הוא התחיל ללכת ללימודים אקדמיים, ואני חשבתי שהעובדה שהוא הפסיק ללכת לתפילות היא בגלל העומס של הלימודים, לא האמנתי שזה משהו יותר עמוק". שימי בן 31 לא היה דתי-לייט שהגיע ממשפחה חלשה. להיפך. הוא בן לרב חשוב, בוגר הישיבות הליטאיות המוכרות והמובילות שנחשב לחניך מצטיין, צו"ל בעגה הישיבתית ("צדיק ורע לו", כלומר אדוק וחמור סבר). "הייתי צו"ל, כזה שמגדל פאות גדולות – בוקסות, ולא מגלח את הזקן, חיפשתי כל הזמן איך להיות יהודי יותר טוב". ואכן, כששימי ורונית התחתנו היה לשניהם ברור כי הוא ילמד במשך שנים בכולל. זו היתה שאיפתה הטהורה של רונית והיא שילמה עבורה מחירים. אלא ששנים ספורות לאחר הנישואים הוא חדל להאמין באלוקים וחדל לשמור מצוות.
נעם בן אריה גם הוא כבר לא בעולם הדתי, מספר על חיים כמעט בלתי נסבלים לצד רעייה אדוקה: "חד משמעית היו לי סופי שבוע איומים, לא יכולתי לסבול את השבתות הארוכות. סוף שבוע היה מרסק אותי. ביום יום הייתי פורח ובסוף השבוע הייתי נובל. הייתי פקעת עצבים. חוסר המעש והשיעמום בשבת הפכו להיות יותר ויותר קשים. הייתי מסתגר בחדר ומנסה להסתיר את מה שאני עושה מהבת שלי. זה היה בלתי אפשרי".
ההתמודדות של זוגות אלו קשה יותר מאלו המתוארות בגוף הכתבה. אבל גם הם משתמשים בסדנה ובעצות של ברעם שרלוונטיות גם כאן: חגית בן אריה, רעייתו של נעם, נזכרת שהוא ראה את הלחץ ומיד ניסה להרגיע: "הוא הבטיח שמבחינתה מאום לא ישתנה, הבית לא ישבר. ביקשתי ממנו שנכתוב על דף איזה סטטוס קוו ששנינו חתומים עליו". הסטטוס קוו הראשוני של בני הזוג קיבל שפה, צורה והיגיון וכמו עוד זוגות רבים גם נעם וחגית מנהלים חיים משותפים חרף השוני הרדיקלי באמונתם. "התמודדנו עם שני אלמנטים מרכזיים בסדנה: תקשורת בינינו והתנהלות מול הילדים". כך למשל, קבעו נעם וחגית, כמו גם שימי ורונית, כללי התנהגות בשבת: האב נכנס לחדר, מה שמכונה על ידם בשם 'המרחב הפרטי', שם הוא מדליק מחשב, משתמש בטלפון הנייד וכן הלאה. הילדים מודעים לכך ומקבלים זאת. הם עצמם נותרים שומרי מצוות, ומי שלעתים מקפיד על כך אף יותר, הם האבות – שימי ונעם. "אני זוכרת את אחד הסיפורים בסדנה, בה האבא ש'יצא בשאלה' אמר לבתו שביקשה גלידה ולא זכרה מתי אכלה בשרית, כי עליה להתחיל לספור 6 שעות מעכשיו. כעת, בסיטואציה שנוצרה, זה מה שמצופה מהאב לעשות", אומרת רונית.
תשעה תלמודי תורה לא קיבלו את הילד
המצב החדש שנכפה על הזוגות מציב בפניהם מאבקים יומיומיים. מהרצון שבן הזוג או בת הזוג יחזרו בשאלה או בתשובה ויצטרפו אליהם הם נגמלו מהר. הם גם לא חפצים בכך, או כמו שאומרת חגית, "מחשבות כאלו עלו, גם מצידו כשהוא הרהר 'מה היה קורה אם היינו הופכים שנינו לחילונים'. זה לעולם לא יקרה, וגם בסדנה המליצו לנו לזנוח במהירות את החלום. כך יהיה קל יותר".
אבל גם אם החלום נזנח, ניסיונות התקרבות מתרחשים ללא הרף, ולא רק מצידו של בן הזוג החילוני שמסייע לשמור על אווירה דתית ב'מרחב הציבורי' של הבית. "יש לי חברות שהולכות עם הבעלים שלהן לבר כשר ויושבות לצידו", מספרת רונית, "אלו מקומות שבנות בית יעקב לא שיערו, גם בחלומות ההזויים ביותר שלהן, שהן תבקרנה בהם, יש דברים שאנחנו מתפשרות, לא בדברים מהותיים אמנם, אבל עדיין עושות צעד בשביל להיות עם הבעל שלנו".
יש דברים שלא ניתן להתפשר עליהם, למשל 'טהרת המשפחה'?
"זה נושא שבו אין הרבה מקום להתגמש ולזוז, אבל בסצינות אחרות בהחלט כן. לומדים כיצד אפשר לחיות ביחד גם בשבת, גם בפסח ואפילו ביום כיפור. מוצאים את הדרך שבה בן הזוג לא ירגיש 'חנוק' ובת הזוג לא תחוש שהבית הרוחני שלה מתמוטט. בסופו של יום, לכל זוג בעולם יש את ההתמודדות שלו, בא נאמר שזו ההתמודדות שלנו".
הנשים מספרות כי להן כבר קבוצת ווטסאפ משותפת, בה הן מספרות, פורקות ומתייעצות: "אגב, זה גם כן אירוע שאינו מובן מאליו: איך יש לי, בחורה חרדית, סמארטפון? אבל עם כל הרצון שלנו להיות נשים צדקניות אנחנו מבינות שאנו צריכות לעשות שינויים. יש לי גם רב חרדי אבל ליברלי, עולה מחו"ל שמוסכם על שנינו – ואיתו אני יכולה להתייעץ".
בקבוצות הווטסאפ מתמודדות הנשים עם סיטואציות לא קלות, והן מייעצות אחת לשניה מניסיונן, המר לעתים. כך למשל סיפרה אחת החברות כי תשעה תלמודי תורה, לא פחות, לא הסכימו לקבל את בנה. הם גילו את עובדת היות אב המשפחה חילוני המתגורר בבית וסירבו לאפשר לילד ללמוד במוסדם. לאמא אין צורך לומר, חשוב החינוך החרדי לא פחות מהרצון לשמור על שלמות הבית. הבנות האחרות, למודות מהניסיון לפעמים מדברות עם ראשי המוסדות עבור חברתן, והן כבר יודעות גם לתת טיפים. "ייעצנו לה לגשת למנהל ולשתף אותו בסיפור בצורה של בקשת עזרה: אני צריכה סיוע כי בעלי לצערי לא בקטע החרדי, אבל רוצה לילדים שלי חינוך טוב. היא ניסתה באופן הזה – וזה עזר".
"ילדים יכולים לצמוח ולהתפתח גם בבית שבו יש פער דתי בין ההורים"
לדבריה של פרקש, אחד הממצאים שעלו בצורה משמעותית במחקרה שהוזכר בכתבה עסק בחינוך הילדים. התברר כי שדה זה הפך לזירה משמעותית של מאבק, למשל כשאחד ההורים רוצה להמשיך בחינוך חרדי קלאסי ואילו האחר מעוניין בהרחבת לימודי הליבה בתצורות שונות. מאבק זוגי-דתי זה מן הסתם אינו 'נגמר' רק במוסדות החינוך אלא מתפשט לאזורים נוספים באינטראקציה מול הילדים. המטפל ויועץ הנישואין החרדי חיים עוזר הוניגסברג אינו מקל בכך ראש ומסביר.
"פערים מהותיים על רקע דתי שונים מפערים על רקע נורמות תרבותיות או חברתיות למשל. שכן הדת בחייהם של בני זוג חרדים איננה עיסוק צדדי, אלא אופפת את האדם בכל ההיבטים של חייו. חיינו מלאים בחוויה של שליחות, במחשבות על עולם הבא ועל 'דע מה למעלה ממך'. אלמנטים אלו מכווינים אותנו בכל חיינו ומכאן שהם גם אופפים את הקשרים האנושיים שלנו".
כאשר פערים אלו חודרים אל המרחב החינוכי העדין, הוא מסביר, הסכנה גדולה יותר. כאשר הפער הדתי מתבטא גם כפער זוגי, עלולים להפוך חילוקי הדעות לדינמיקה קבועה של מאבקי כח סמויים או גלויים, ובזירה בה בני הזוג רוקדים את "ריקוד הרשע והצדקנית" – פגיעותם הנפשית של הילדים כמעט ודאית.
אז מה יש לעשות? תשובתו של הוניגסברג חד משמעית. "בני הזוג נדרשים ללמוד ליצור קשר מכבד ביניהם כאדם לאדם, ולא כרעיון לרעיון. ילדים יכולים לצמוח ולהתפתח גם בבית שבו יש פער דתי בין ההורים. אפשר שיהיה להם קול אחד, למרות שהוא אינו אחיד. 'המתנה הכי גדולה שאבא יכול לתת לילדיו', אמר פעם איש חכם, היא: 'לאהוב את אמא שלהם'".
גם ילדים יודעים לחיות בתוך מציאות חיים מורכבת, הוא מוסיף. הם אינם צריכים לראות הורים אידיאליים ומושלמים, כל זאת בתנאי שההורים מעריכים אחד את השני, מכבדים את המרחב האישי של השני, חרף השוני וחוסר ההסכמה ביניהם.
איך מבצעים זאת באופן פרקטי?
"ההורים מוכרחים ללמוד כיצד לתווך ולהנגיש לילדים בבהירות האפשרית את המציאות הגלויה לעיניהם באופן המותאם לגיל ולסיטואציה, מבלי להשאיר את המציאות עמומה ומטושטשת, זהו עניין קריטי לבריאות הנפשית של הילדים. לצד זאת חשוב גם להקפיד ולא לבקר את בן או בת הזוג מול הילדים. אלו חייבים להפנים כי ביתם יציב וכי ההבדלים הקיימים בין הוריהם לא פוגעים בשטף החיים הנורמטיבי.
"מחקרים העוסקים ברכישת שפות מראים שילד הנחשף להורים שמדברים אתו כל אחד בשפה אחרת, אולם בצורה עקבית, ילמד את שתי השפות היטב. מאידך, כאשר ההורים מחליפים את השפה בה הם משתמשים, יסבול הילד מעיכוב התפתחותי ולימוד השפה ידרוש זמן רב יותר. אם לא די בכך, גם השפה שתילמד בסופו של יום – לא תהיה ברמת שפת אם. גם כאשר שני ההורים אינם מדברים בקול אחד, הרי שצריכים להיות ביניהם כבוד הדדי גלוי לעין והסכמה אחידה במישור המעשי: ציפיות מהילדים, כללי התנהגות בבית ומחוצה לו, סטנדרטים הלכתיים וחברתיים, כל אלה ואחרים צריכים להיקבע במישור הפרקטי במשותף".
הרב פייבלזון: "הגישה הבריאה היא חתירה להבנה הדדית"
הגאון הרב אליהו מאיר פייבלזון, ראש ישיבת 'פתחי עולם', נחשב לאחד מאנשי ההגות החשובים בעולם החרדי ורבים רואים עצמם כתלמידיו. מטבע הדברים, קונפליקטים ומשברים דתיים מן הסוג הזה הגיעו לא מעט לפתחו, ובשיחה עם 'המקום', הוא מבקש להבהיר מספר נקודות.
"יש לשים לב לשימוש במינוח 'פערים דתיים – בן או בת הזוג אינם דתיים די', ולהבין כי לא בכל מקרה הוא בהכרח מדויק. אם בן הזוג נישא כליטאי ואז בחר בדרך החסידית, האם נכון לקרוא לזה 'פחות דתי'? כיוצא בדבר, עם בן הזוג בחר לנטוש את הכולל ולהשתלב בשוק התעסוקה, האם הוא פחות דתי או שמא נסיבות החיים הביאו אותו לעבוד את ה' בצורה אחרת?".
הרב מדגיש כי הוא לא מתכחש ל'משבר הזוגי' המתחולל לפנינו, אלא שהוא מבקש להציב לו גבולות פרופורציונליים. גם הנהגות שבמקומותינו ובזמננו אנו תופסים אותן כאסורות על פי פוסקי ההלכה שלנו, לא ברור שנכון לראות בהן עבריינות הלכתית, אם במקומות אחרים היו פוסקים שהתירו אותן. אין הכוונה כאן לערער את פסיקת ההלכה, אלא לשים בגבולות נכונים את הסיטואציה. הבחירה במונחים רדיקלים של 'נחלש בדת', 'ירד מבחינה דתית', מייצגים לפעמים תפיסה לא הולמת של המציאות, ועלולים להוביל לנזקים עתידיים הן מבחינת ההתפתחות של בן או בת הזוג, והן מבחינה זוגית.
לגופו של משבר מצביע הרב על שלושה אלמנטים המלווים את בן או בת הזוג הנחשפים לשינוי דתי באורח חייו של יקירם: פחד, אבלות ותחושת נבגדות. פחד אמיתי הכרוך במחשבה על המחוזות אליהם עלול השינוי להגיע, אבלות טהורה על זוגיות מבוססת ערכים מסוימים שהיתה ואיננה, ותחושת בגידה ב'חוזה' הראשוני עליו נבנה הבית הפרטי של בני הזוג.
"בן הזוג לצורך העניין, נדרש להתייחס אל שלושת האלמנטים הללו. גם אם הוא צודק ברמה 'פורמלית' והוא לא באמת הפר כאן חוזה כלשהו, הוא מוכרח להבין שרעייתו חווה פחד, עוברת שלבים של אבלות ואפילו מצויה בתחושה של בגידה מסוימת. הוא מוכרח להבהיר כי הוא מבין זאת ומכיר במורכבות שנוצרה ואולי לחשוב על דרכי פיצוי, הפגנת אמפתיות ו'נשיאה בעול' בדיוק כמו שהיה נוהג אילו היה מגלה שרעייתו סובלת מכאב שיניים והוא עושה הכל על מנת להקל עליה".
האם יש מצבים בהם הרב היה ממליץ על 'פירוק החבילה'?
"שיח מן הסוג הזה, בדרך כלל אין לו מקום. המחיר של גירושין בפרט כשיש ילדים, גבוה מדי, והעובדה שהוא אבא שלהם, והיא האם, תישאר גם אחרי הפירוד, כך שאין באמת יתרון לגירושין. אלא אם עסקינן במצב שבו לא קיימת יכולת להידבר וליצור חיים הרמוניים, למרות הפערים. אם אכן הכרענו שגירושין אינם אופציה, השימוש במינוח 'הפרת חוזה' אינו כל כך רלוונטי. לא ניתן לתבוע בבית הדין את בן או בת הזוג על פיחות בדתיותם מול ראשית היכרותם בדיוק כמו שלא ניתן לתבוע בבית הדין אשה שאינה אוהבת די את בעלה מול ראשית היכרותם".
מה ביחס לחששות כי הילדים עלולים להיפגע מן הפערים הדתיים הללו?
"כאמור, האב או האם של הילדים נותרים כאלו גם אם חלילה יבחרו בני הזוג להיפרד. אינני מתעלם מכך שאנו ניצבים לפני קרע או משבר זוגי, אולם הגישה הבריאה היא חתירה להבנה הדדית והגעה להסכם על צורת ההתנהלות. כדאי למשל להיפגש עם אדם שלישי ולנסח הסכמות משותפות. לברר מהי שאיפת שני ההורים ביחס לדרך החיים הדתית של הילדים? מה הם כללי ההתנהגות ההוריים-המשותפים מול שאיפה זו? במקרים רבים, בן הזוג למשל לא באמת רוצה שילדיו ישתנו אלא רק ישמח אם יכבדו את בחירתו לאורח חיים מעט שונה. מתוך היכרות עם מקרים מסוימים, זה בהחלט יכול להיות אפשרי.
"מדובר בלי ספק ברגעי משבר לא קלים, הם מלווים כפי שצויין בתחושות קשות של אבל, פחד ואפילו בגידה, אבל עם בסיס של הבנה משותפת ורצון טוב ניתן להקל על המצב ולאפשר חיים בריאים ונורמטיביים, ולתת לילדים את המיטב מבחינה נפשית ומבחינה חינוכית תורנית".
איור שער: יוני גודמן
