לכרות ברית בראש מורם

המציאות הישראלית צריכה להתבסס על ברית מכבדת של כלל המגזרים, גם אנחנו החרדים צריכים לבוא אליה, מתוך ביטחון וגאווה בערכים שלנו

אולי יעניין אותך גם

נועם:

במספר החודשים שעברו בין הזמן שבו עזבתי את הישיבה ועד שהתגייסתי לפני כחודש לקודקוד, עבדתי בתנועה שנקראת 'הרבעון הרביעי'. זו תנועת המונים מעניינת ממש, למדתי ממנה המון ויש לי גם כמה מחשבות לחלוק.

טיפה רקע: התנועה נקראת 'הרבעון הרביעי' על שם הזמן שבו מדינת ישראל נמצאת, לאחר 75 שנה להיווסדה (מתוך 100, ומכאן 'רבעון'). מתברר שבטווח הזמן הזה, מדינות רבות חוות קשיים (מלחמת האזרחים בארה"ב, לדוגמה) או מתפרקות (ברית המועצות). גם כאן בארץ ישראל, היתה לנו פעמיים ריבונות יהודית: ממלכת דוד ושלמה – ששרדה כ-80 שנה עד לפילוג הממלכות בימי רחבעם – וממלכת החשמונאים, שנמשכה 77 שנה עד לכיבושה בימי הרומאים והמלכת הורדוס.

והנה אנחנו פה, בפעם השלישית שבה יש לנו ריבונות יהודית בארץ. קשה לומר שהפילוג והמחלוקת שהשתוללו (ועדיין קיימים, אולי מעט מתחת לפני השטח) לוקחים אותנו למקום טוב יותר מאשר הממלכות הקודמות.

יש לתופעה הזו לא מעט סיבות (חפשו 'מודל הדורות' בגוגל) והמטרה של התנועה, בגדול, היא לנסות לתת מענה לבעיות הקיומיות האלו. אני לא הולך לחפור לכם פה על איך ומה התנועה מתכננת, למרות שאני ממש ממליץ לכם לקרוא על זה, ובמקום זאת אני אכתוב מעט על המחשבות שלי משם.

הפעם הראשונה שבה הכרתי את 'הרבעון' הייתה לפני כשנה, כשהשתתפתי בסמינר יומי (8:30–21:30) של התנועה. זו…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?