נפגשנו כל רביעי, התחלנו בספסלי עץ פזורים ביערות ירושלמיים. בדמדומי קיץ כשצינת סתיו מלטפת את העצים הצבועים כתום, ישבנו כשאנחנו דנות ומדברות כאב.
שבוע רדף שבוע, העלים נשרו והתמוססו לתוך האדמה הלחה, העצים נותרו במערומיהם, חושפים ענפים מגולדים, דקיקים. רוח חורפית צולפת בהם, מרעידה את שבריריותם. כשהטבע נכנס לקיפאון, משיל מעליו את הקיץ היבש ומכין את עצמו לאביב שיפרח, יצרנו דימויי כאב. היו אלה המילים ששורבטו על מחברת צבעונית ונאיבית מדי לנושא אפל שכזה. חומרים שנערמו בזה אחר זה על שולחן עץ שרוט, והרגש שפעם בעוז ורצה ליצור את מה שמרגיש שם בפנים מתחת לקיפאון.
יצרנו מתוך כאב, נתנו לו לצאת מתוכנו, לדבר אלינו בצבע, לספר בחומר, להרגיש בתאורה.
כל צילום מנגן צליל רועד של רגשות הומים, כאלה שאנחנו מעדיפים להדחיק לקרקעית הלב. האומנות שברה את שריון הקרח וחשפה פקעת של כאב. החוויה ביצירה פתחה משהו בתוכי, השקט שהיה שם, המילים שלא הופיעו. ביטאתי את הכאב בצורה, במשהו שפעם בתוכי ורצה לצאת החוצה. לא ידעתי מה יהיה, לא תכננו פריימים, לא בנינו מודלים, ובאותה מחברת ורודה לא היו סקיצות. היה זה הכאב בעצמו שהשיל את גלימתו השחורה, חשף את עצמו בפנינו. היה זה הסיפור שהוא סיפר לנו במשך הזמן, הרגשות שטוו נימים דקיקים, התפרשו על פני רשת שברירית ויצרו את קורי הכאב.
כשניצני פרחים החלו להופיע, נקודות צבע בסבך ענפים חומים, מבשרים על בואם הקרוב של פירות קיץ, אספנו אנחנו שאריות חומרים לארגז קרטון, המצלמה חזרה למקומה, ובתיקיית מחשב הופיעה סידרת צילומים שנוצרה ממפגשי רביעי. מיליוני פיקסלים, עשרות ג'יגה בייט שמספרים בלי מילים את רחשי הכאב שפועמים בקול, צורחים מתחת לקרח, רגשות שאין זה משנה עד כמה נדחוף אותם לבור השחור אי־שם במעמקי הלב, הם שם. רוצים שנרגיש, שנחוש בהם, שניגע, שנדבר, שנחשוף, שנקשיב ונשמע.
וכששדות החיטים נקצרו, וגרעינים קולפו ונטחנו, עמדנו אנחנו מרוגשות בבית דפוס לאמנות. אותם רעיונות שהיו שם, תלויים באוויר, קשורים בחוטים של דמיון, עברו דרך מדפסת ענק, ועל נייר שהיה לבן וריק החלו להיווצר תמונות צבע שמדברות ומשוחחות כאב.
הלב פועם, בחשש, בהתרגשות. יצירה ראשונה שיוצאת לאוויר העולם בסולו. בעצמאות.
את התערוכה 'גוף הכאב' יצרתי יחד עם חברתי אפרת יפה. בעולם שבו הכאב הוא חלק מאיתנו, רצינו לתת לו ביטוי. לתת לעצמנו להרגיש אותו עם כל החוסר־מושלמות שבו: בכיעור, בפחד, בדחייה, בצרחה ובבכי. הוא כאן. והכאב לא ילך, נולדנו איתו. אנחנו כאן כדי לתת לו יד, לא לפחד ממנו. להכיר בו.
בעוד כמה ימים, נעמוד שם, מול הצילומים המודפסים. יהיו שם עוד אנשים, איני יודעת מה הם ירגישו, האם הצילומים ירעידו את האדמה שלהם, יבקיעו את ביצת המגן, יסדקו את שכבת הקרח. האם הם ישמעו את צלילי הכאב מדברים אליהם מבעד לתמונות.
יצרנו דימויים, שכל אחד יכול לראות בהם משהו אחר, לחוות את מה שבתוכו, מה שהדימוי מעורר בו. רצינו לתת מקום לחלק הזה שמעלה אבק של פחד בתוכנו, שאנו מעדיפים לא להיחשף אליו, קוברים אותו עמוק מתחת לאדמה סדוקה ושסועה כדי שיצמיח שורשים רקובים.
הוא נועד לצאת החוצה מהסבך, מהריקבון, החלודה, הקיפאון. הוא נועד להשיל מעליו את יובשו של הקיץ, לתת לחורף לכנס אותו ובבוא העת להפריח ניצני פירות, ללבלב ולצמוח.
זו המחזוריות של הטבע שמוצאת אותנו גם בחיים. מעגל שאין לו סוף, לולאת שמיניות שחוזרת שוב ושוב. ובכל פעם כזו אנחנו נהיה אלה שנפגוש את הכאב חזקים יותר, כי רק אם לוחצים את ידו של הכאב אפשר לחבק את התקווה.
