ללכת רחוק כדי להרגיש קרוב

חורף הוא זמן של בית. ובעידן שבו הבית לא חסין בפני הסחות דעת דיגיטליות, חברתיות וסתם אפורות מרוב הרגל, מצאנו את עצמנו אורזים חמישה תיקים קטנים ונוסעים לחופשה. הרחק מאזור החיוג והקליטה

אולי יעניין אותך גם

משפחה חרדית ממהרת במדרגות הנעות של תחנת המטרו "פנורמו" שבמרכז אתונה. אמא, אבא, ילד, ילדה, ועוד ילד שעסוק בניסוי מה קורה לכדורגל כאשר מכדררים אותו במורד המדרגות הנעות. האם קוראת לכולם "מהר, הרכבת כאן!". היא מוודאת שכולם על הרציף ועולה אל הקרון. וכאן קורה דבר קצת מערער, הדלתות נסגרות בבת אחת והרכבת ממשיכה לדרכה במהירות, מותירה אותנו (כאן אני מעביר ברשותכם את הסיפור לגוף ראשון) המומים על הרציף.

ברגע הראשון אנחנו לא יודעים מה לעשות. הנה אנחנו מפוצלים, בארץ זרה, כשהטלפון היחיד שיש בו קו פעיל נמצא עלי. הילדה הצעירה פורצת בבכי והאמת היא שגם לי מתחשק להצטרף אליה, אבל אין לי את הפריווילגיה למותרות כמו להטיח את הראש בקיר ולשאול מה, למען השם, עושים עכשיו.

לא אאריך בפרטים הלא חשובים אבל צירוף של כישרון אלתור של רעייתי, שלי ושל הקדוש ברוך הוא (שמשגיח גם במקומות שבהם אין קליטה סלולרית) הביא אותנו למפגש מרגש של איחוד משפחות כמה תחנות מאוחר יותר בתחנה, ששמה הפך מאז לביטוי שגור בביתנו, "דוקיסיס פלקנטיאס".

יוני מתן על המטרו בדרך לדוקיסיס פלקנטיאס, אתונה

תשאלו, במה אתה מבקש להרהר כאן חוץ מסיפור חביב עם הפי אנד? אענה בשמחה.

חורף הוא זמן של בית. ובעידן שבו הבית לא חסין בפני הסחות דעת דיגיטליות, חברתיות וסתם אפורות מרוב הרגל, מצאנו את עצמנו אורזים חמישה תיקים קטנים ונוסעים לחופשה. הרחק מאזור החיוג והקליטה.

יש פתגם שאומר "כמה רחוק אני יכול ללכת ועדיין להרגיש בבית", ואני מצאתי את עצמי חושב "כמה רחוק אני צריך ללכת כדי להרגיש בית". כך למעשה מצאנו את עצמנו במצב בו אנחנו יחד, זה בתוך המרחב של זה, חמש יממות רצופות. זה אולי נשמע מעט, אבל זה הרבה מאוד כשכל מה שיש לנו זה אנחנו ושוב אנחנו. איש איש וצרכיו, ורצונותיו השונים. זה רוצה לראות אתרים עתיקים, זה רוצה רק לשהות בחנות הצעצועים הענקית שיש בה כמעט קומה שלימה של לגו. זו רוצה קפה בכל פינה וזה בכלל מבקש להתעכב ליד דוכני פירות בשוק.

והיו מריבות, אוהו מריבות. והיו צעקות ושתיקות והשלמות וויכוחים כמו מעבדה שמתרחשים בה פיצוצים בתנאים מבוקרים ובסוף יוצאים ממנה רק דברים טובים.

והיה העניין הזה של אבא ואמא שנמצאים בתהיה ותעיה של תיירים בדיוק כמו הילדים, מצב שבעל כרחו מייצר לכולנו חוויות משותפות מאוד, ממש כמו "דוקיסיס פלקנטיאס". והיו רגעי הקושי, ורגעי ההנאה, ורגעים של נשיאה משותפת בעול ממשי של סחיבת תיקים, ועול רוחני של תפילת מנחה מול האקרופוליס רגע לפני השקיעה.

צ'רלי צ'פלין הזכור לטוב אמר פעם: "כשמתבוננים על החיים מקרוב הם נראים כמו טרגדיה, כשמתבוננים עליהם מרחוק הם נראים כמו קומדיה". והקומדיה הזו היא מה שאנחנו יכולים לקחת איתנו הלאה בתיק התובנות שמעצבות את החיים שלנו מכאן וקדימה. אז חזרנו הביתה, וממבט רפלקטיבי שלי, המשפחה הפכה להיות הרבה יותר משפחה. הרבה יותר משראינו מחלון הטיול החוצה, הצלחנו לראות דרך החוץ פנימה.

חשוב לי להדגיש חזור והדגש, אין במילים דלעיל משום שידול ליציאה מן הארץ. אני לא חושב שיש שום דבר מיוחד דווקא בחו"ל מלבד אילוץ חוסר הקליטה. את אותם תנאים שמאפשרים לכידות משפחתית אפשר בהחלט לייצר גם בחופשה בארץ, במרחב מנותק, מספיק זמן כדי להשתעמם, מספיק זמן כדי להתעניין, מספיק זמן כדי לריב, מספיק זמן כדי להכיר אחד את השני טוב יותר.

לכו להרגיש בבית.

אולי יעניין אותך גם

מעיין דוד

בין הגוונים

אל הנער הזה

בשלב זה כבר הייתה הפטרת תפילת חנה של משה לשם דבר אפילו מחוץ לעירנו. למעשה, שנים מספר לפני כן אף שכנעו אי מי להקליט באולפן את ההפטרה ולמכור את הקלטות – 'קסטות' כמו שקראנו להן אז.

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

הסוחרים של קטאן, הקופים של האי

והפעם במדורנו: ההרחבה לקטאן שהכי משתלם כנראה להשקיע בה, ומשחק אנליטי שמשלב לגו איכותי. רק אל תשכחו לתאם ציפיות

הסוכה באמנות היהודית: מקלט רוחני בין עראיות לנצחיות

בהיסטוריה היהודית, הסוכה הייתה במובנים רבים המוזיאון העממי: המקום שבו כל משפחה יהודית יכולה הייתה לבטא את הקשר שלה לאמונה דרך יופי ויצירתיות.

שושי סירקיס

בין הגוונים

זו לא באמת פרידה

אני אוהבת לדמיין את החיים כמו מסע בקרוז. אונייה גדולה, עוצרת כל פעם במדינה אחרת. בכל עצירה אנחנו יורדים, מטיילים, טועמים… ותמיד מגיע הרגע שבו אנחנו צריכים לעלות בחזרה ולשוט אל מרחבי האוקיינוס

יעקב מתן

משא ומתן

מי סופר אותנו?

וכך מדי בוקר בשעה 6:30 הייתי מתעורר לקולו של הרב: "בוקר טוב, יעקב" - "בוקר טוב הרב" ומנתק. אני לא אומר שלא איחרתי בכלל מאז, אבל הרגשתי מחובר.