פסח אצלי היא מילה גסה.
לא פסח עצמו, נו. יותר החודש שלפני פסח כמובן. אם ביומיום הרגיל אני דואגת לתחזוקת הבית ברמה סבירה יחסית ואחת לכמה זמן אפילו יותר, מגיע פסח וגורם לי לשיתוק כזה, שאני לא מסוגלת, לא מסוגלת לחשוב על להרים כפית מהכיור.
אם ביומיום אני מביאה עוזרת אחת לכמה זמן, וגם זה די נדיר, פסח אצלי מוקדש לחיפוש העוזר/ת שבוע לפני ובשלושה ארבעה ימים אנחנו מסיימים את כל הבית. מסיימים, אמרתי? אני הולכת והוא או היא עושים את השאר. אבק זה לא חמץ, להזכירכם.
ועוד סוד להגיד לכם, שיישאר בינינו בבקשה: אני בכלל לא עושה את חג הפסח בביתי, אבל אני כן דואגת על בל יראה ובל ימצא.
הילדים שלי חווים ערב פסח רגוע לחלוטין, וזאת עוד כאשר אבא שלהם במילואים, מכשיר מטבחים של חיל האוויר, ואני עובדת, ומבחינת האזור, אין כל כך מה להרגיש את האווירה בלב תל אביב.
את ליל הסדר אנו עורכים בבית הכנסת הגדול בתל אביב עם עוד משפחות ואנשים ואילו את שאר החג חוגגים אצל חמותי המדהימה, מה שלא מתאפשר בשאר שבתות השנה, אנו משתדלים להשלים בחגים.
אז מה הלחץ? אתם שואלים, למה השיתוק? ככה.
אולי זה מראה סבתי הירושלמית שמתחילה את הפסח עוד מט"ו בשבט ורודפת אחרינו ברחבי הבית שלא נעז לזוז או לאכול משהו. אולי משהו אחר. במציאות הנוכחית, פסח אצלי זה דבר כל כך מציף רגשית, שאני לא מסוגלת לעמוד בציפיות הניקיון שלו, ובינתיים היו לי דברים דחופים יותר לנתח על ספת הפסיכולוג.
אבל אני כן יודעת שאם ככה זה אצלי, אין סיבה שזה לא יהיה כך אצל אחרים בדברים דומים או אחרים.
למעשה, השיתוק הזה שמשתלט עלי ממוקם באיזור במוח שצורתו כשקד, המתפקד כגורם מקשר בין קליפת המוח והמערכת הלימבית האחראית על ויסות רגשות. שמו הוא אמיגדלה.
קליפת המוח אחראית על עיבוד מידע תחושתי לרבות ראיה, הרחה ושמיעה, ועל תהליכים מורכבים כגון חשיבה, דיבור והיכולת לפתור בעיות. האמיגדלה 'בוחרת' תגובות רגשיות מהמערכת הלימבית ומעבירה אותן לקליפת המוח. בדרך זו חל תיאום בין הרגשות אותם אדם חש לבין המצב בו הוא נמצא.
החלק הזה במוח אחראי על זיכרונות קצרי טווח. האמיגדלה גם אחראית על הצד הרגשי של הזיכרון האנושי. היא מהווה את האזור במוח שמווסת את ההתנהגות החברתית שלנו ומעורבת במוח בתהליכים של ויסות רגשות.
נחזור רגע למתח או לפחד. האמיגדלה אחראית אצלנו על הפחדים והחרדות והתגובות הרגשיות שלנו למצבי סכנה ולרגשות כמו פחד ותוקפנות.
לכן, מה שבעיניך יכול להיות אירוע רגיל שאליו את או אתה מגיבים בצורה רציונלית, לבת זוגך או בן הזוג שלך האירוע הזה הוא טריגר שמוביל לרגש הרבה יותר משמעותי, ובעיקר חסר ויסות ושליטה.
איך מווסתים את הרגשות? בהחלט לא דרך החלטה מודעת כמו שאנחנו חושבים. איך אני יודעת? כי לפסח אני מנקה מאז הקורונה (כמה שאני יכולה, אל תדאגו), אבל זה אולי יהיה נושא לטורים הבאים. ועד אז, אם אתם מרגישים מוצפים, תדעו שזה בסדר ונסו לדאוג לפתרונות אחרים.
איור: shutterstock
