למה חשוב לשמור על מורל גבוה?

במלחמה הנוכחית מול שתי חזיתות, חמאס וחיזבאללה, הכוח הממשי של האויב הוא מול העורף. לכן, ככל שהעורף יהיה חזק יותר מנטלית, יכולת האיום שלהם עלינו תפחת

אולי יעניין אותך גם

אנחנו מזהים את עצמנו עם המצב הרגשי והתודעתי שלנו: 'שבויים בקונספציה' אם להשתמש בהגדרה אחת מאד פופולרית מהשבוע האחרון. הרבה פעמים כשאנחנו מרגישים רע, אנחנו חושבים ששום דבר שנעשה לא יעזור לנו להרגיש טוב יותר. "מה הטעם?", "אין לי כוח" הן מחשבות אופייניות כשאנחנו מדוכדכים.

האמת הפוכה לגמרי מהמחשבות שלנו: אם נפעל ונעשה דברים שטובים לנו, גם אם באופן מלאכותי – נרגיש טוב יותר. "תחשוב טוב יהיה טוב" זוכה לפעמים ללעג ציני, אך זה לא לגמרי סלוגן מנותק. אנו קולטים רק חלק מהמציאות מבחינה קוגניטיבית, ולהאיר אותה באור אחר, יגרום לנו לפעול אחרת גם כן. 

וזה לא רק אינטרס אישי. במלחמה הנוכחית מול שתי חזיתות, חמאס וחיזבאללה, הכוח הממשי של האויב הוא מול העורף. לכן, ככל שהעורף יהיה חזק יותר מנטלית, יכולת האיום שלהם עלינו תפחת. זאת לא קלישאה של 'להיות מאוחדים': חמאס ושכניהם ציפו למצוא חברה מפורקת, ממשלה וצבא לא מתפקדים ויחסי חוץ גרועים. הם הופתעו. ואם נרצה ללמוד מהעבר, אזי הניצחונות בהיסטוריה שהושגו בזכות המורל של העם הם רבים ומדגימים את התפקיד המשמעותי שמצבה הפסיכולוגי והרגשי של האוכלוסייה יכול למלא בסכסוכים צבאיים. מורל גבוה יכול להגביר את הנחישות. והנחישות של אומה, יכולה להוביל להצלחה בשדה הקרב. הנה כמה דוגמאות לניצחונות כאלה שליקטתי בשבילכם:

המהפכה האמריקאית: תהליך פוליטי מתמשך…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?