לתת ליצירות שלנו כנפיים

אנחנו חזקים אבל שברירים כל כך בנוגע ליצירות שלנו. כשאנחנו בוחרים לשחרר יצירה לעולם, אנחנו לא באמת משחררים

אולי יעניין אותך גם

"הטקסט הספרותי, לאחר שנכתב והתפרסם, אינו זקוק למחברו. הוא עושה את דרכו בעולם לבדו", את המילים האלה של אלנה פרנטה, סופרת איטלקייה, קראתי בריאיון נדיר שהתקיים עימה. המילים שלה גרמו לי לעצור ולחשוב. לעסתי את המילים, עיכלתי אותן לאט. היא גרמה לי לשינוי של מאה ושמונים מעלות ביחס לכל מה שחשבתי והרגשתי כלפי יצירות עד לאותו ריאיון. היא אומרת שלספר יש חיים משלו, ישות עצמאית. זה לא הסופר אלא הספר עצמו. הופכת אותו מהפעול לפועל. הוא החשוב. רק אם היא מרגישה שלספר יש ייעוד היא שולחת אותו החוצה.

אלנה, סופרת ידועה ועם זאת מסתורית, בחרה לחיות בצל ולהוציא יצירות פאר. היצירות שלה עובדו לסרטי קולנוע. היא לא הייתה שם מאחוריהן. היא נתנה ליצירה שלה חופש פעולה מוחלט. רוצה להמשיך הלאה לעיבוד קולנועי? זה בסדר, היא הייתה שם רק בגב, בצל, מתבוננת ביצירה כהורה שמאמין בילד שלו, שהוא יכול לפרוח ולהמשיך הלאה, לצמוח, לגדול, להתפתח להיכן שהוא שואף ורוצה להגיע.

כמה מאיתנו אכן מסוגלים לכך? אלנה גרמה לי לעצור ולחשוב. האם אני יכולה לשחרר יצירה בוודאות מוחלטת כזו? לתת לה חיים משל עצמה, בלי קשר אליי?

האם אני מסוגלת לתת לתצלום חיים משלו? להפיח בו כוחות ו'נשמה', להפוך אותו לישות עצמאית ונפרדת, להיות השליחה שהיצירה עוברת דרכה, אבל לתת לה אוטונומיה, עצמאות וחופש, לשוטט בעולם, להגיע למקומות אליהם היא אמורה להגיע? לראות יצירה שהופכת מאובייקט לסובייקט, להעניק לה רוח ולצפות בה עפה לחיים משל עצמה?

ההתבוננות הזו משנה בנו משהו, אולי נותנת לנו יותר אחריות על היצירה, כמו הורה. אנחנו לא רוצים לשחרר כל יצירה, יש בנו אחריות בסיסית מסוימת כלפיה. היא צריכה להיות טובה מספיק, ראויה לצאת לאוויר העולם, בכדי לתת לה את הכנפיים והחופש לצאת לאן שהיא צריכה להגיע. ההתבוננות שלי כלפיה, כבר לא תהיה – אני. היא נהפכת לישות עצמאית כשאני משחררת אותה ממני, היא יכולה לפתח חיים משלה. להגיע למקומות שהיא רוצה, מקומות שלא חשבתי עליהם.

אנחנו חזקים אבל שברירים כל כך בנוגע ליצירות שלנו. כשאנחנו בוחרים לשחרר יצירה לעולם, אנחנו לא באמת משחררים. לפחות אצלי זה כך. אני לא באמת משחררת את היצירה. אני שם כל הזמן, רוצה לדעת איך מתנהגים אליה, מה חושבים עליה, האם היא מתקבלת בצורה יפה. מכבדים אותה? לועגים לה? מבקרים אותה? אולי אותי – מי שיצרה אותה? היד שלי אוחזת בה, אחיזה חזקה שלא מרפה. איך היא באמת יכולה להשתחרר בצורה כזו, כשאני לא באמת נותנת לה ללכת? כשאני מצמצמת את הכנפיים שלה, מקפלת אותם בכף ידי, איך היא יכולה לקבל חיים משלה?

היא צריכה להיות שם בכוחות עצמה. מול הקהל, מול מבקרים ואוהדים. יש לה חיות ורוח משל עצמה. היא בוגרת מספיק כדי להסתדר. אני לא צריכה להיות מאחוריה. להחזיק בה. אני יכולה לצפות, יכולה להאמין בה, שהיא תגיע לאן שהיא צריכה, שהיא תמצא את המקום הנכון. 

זה לשחרר.

לא לפרסם.

לא לשתף.

כשאני בוחרת לשחרר יצירה, זה אומר שהחלטתי שהגיע הזמן שלה לפרוח לבד. לצעוד, להכיר את העולם. היא כבר לא חלק ממני. היא נוצרה דרכי, אך מהרגע ששחררתי אותה, היא כמו גולם שנהפך לפרפר, והגיע הזמן שלו לעוף, להכיר את העולם והיופי הקיים בו בכוחות עצמו. לגלות דברים חדשים.

כשאני מקבלת, מכילה ומבינה את זה, משהו בי מסוגל לשחרר יותר. היצירה שאחזתי בה בכוח, מתעוררת, מקבלת חיות. יהיו כאלה שיאהבו אותה, יהיו כאלה שלא, אולי היא תתקבל בזרועות פתוחות, אולי רק מעטים יבינו אותה. אולי היא תיגע בלבבות, ואולי יקח זמן עד שיבינו אותה. היא ישות, בפני עצמה. היא כבר לא פעול, היא פועלת.

אני יכולה לצפות בה מהצד, להאמין שהיא תגיע למקום שלה, למקום שטוב עבורה. היא עשתה את הדרך איתי, ומכאן והלאה, היא לגמרי של עצמה.

צילום: שושי סירקיס

אולי יעניין אותך גם

הרב יהושוע פפר

רגע של עיון

וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן: על שכרות ודילמת הגיוס 

לפני היהדות החרדית מונחת בחירה גורלית, בחירה בין נח לאברהם. כמו נח אחר המבול, אנו נתבעים ליטול אחריות על המציאות שלנו, לחדש את פניה. אוי לנו אם ניפול, חלילה, למצב של שכרות – שכרות ולא מיין

אהוד בן יהודה

זרם התודעה

כותרת: בין הכלל והפרט

חכו לו חקלאים, עם השדות שלכם שמחכים למים. חכו בסבלנות. כי אני הקטן, האחרון שבעם, עומד פה נרגש ונדהם, איך כולם מחכים רק לי

שולי אביטבול

רוחות העונה

הגיע הזמן לספר סיפור חדש 

רק כשניסיתי לסדר את המילים והמחשבות כדי להיות ערוכה לקטן שלי שתיכף יחזור וישאל, הכתה בי ההבנה שגלעד הי"ד שלא רק נפטר אלא גם חי על קידוש ה', היה דמות הנופל הראשונה שעקיבא שלי הכיר ממעגל ראשון

עינת ישפה

פסיכולוגיה

באנו חושך לגרש

אם גם אתם מפתחים דכדוך בעקבות המעבר לשעון חורף, אתם לא לבד. מה לעשות כדי להעלות את רמות האנרגיה ומצב הרוח, ומתי יש מקום לחשוד בהפרעת דיכאון עונתית?

hamakom

מגזין

לבי במערב: רשמים מחודש של טיול במרקש 

במרקש פגשתי את השורשים המרוקאים שלי, את הקהילה היהודית הנוכחית וקצב תוסס של עיר חדשה ומודרנית שהיא גן עדן לחובבי עיצוב, ארכיטקטורה ואמנות

חוי בר זאב

באה בטוב

כמתי לדבר ומתי לשתוק 

ככל שהאדם בעל עוצמה רבה יותר, כך מרחב ההתנהגות הקבילה שלו מתרחב