השבוע איתרע מזלי ונזקקתי לבית המוסך. חוויה מפוקפקת ללא ספק. אני מניח את הרכב החולה ומפקיד אותו בידיו האמונות של המוסכניק. בעוד נפשי העלובה נעצבת בקירבי, ובעודי מטביע את יגוני במנת בורקס מנחמת, מצאתי את עצמי בבת אחת מתמלא בהודיה. הודיה רחבה, מציפה ועוטפת על עצם העובדה שיש לי רכב. דבר לא מובן מאליו כלל וכלל.
אינני יודע מה גרם לה לאותה הודיה שתבוא ותציל אותי מחשכת הדכדוך והסכסוך שאיימה להטביע אותי. דבר אחד הבנתי בקול חד וברור: אתה לא רק מודה כשאתה מאושר, אתה מאושר אם אתה מודה.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
כמו משום מקום, התחיל להתגלגל איזשהו רצף של חיוכי השגחה מופלאים בזה אחר זה. שני מכשירי חשמל יקרים שהתקלקלו בבית – חזרו לפעול לפתע במלוא העוצמה והרעננות. פגשתי חברים שלא נפגשתי איתם כבר חודשים רבים. כספים שהתעכבו מלבוא, הופיעו לפתע והעניקו משב אוויר לחשבון הבנק. באופן כללי, חשתי טוב יותר.
וכך, מתוך הצפת תחושה ההודיה המוזרה אך נעימה שבאה עליי, הזדמנתי לסמינר שהתקיים בעיר יפהפייה וזכרון יעקב שמה. בצידי הדברים אציין שכמעט ואינני מבקר בה ולמעשה זו הפעם השלישית בחיי בה כובשות רגליי ארבע אמות חדשות בחבל ארץ נאה זה. בעודי מהלך ברחוב הצדדי, מרחק של עשרים פסיעות בין המלון הקטן אל מיודענו הרכב המהולל (שבא על תיקונו וחזר לשרתני ככלב…
