האימרה "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע" (מגילה ז:) היא מן היותר מפורסמות בענייני פורים, ואף נפסקה להלכה בשולחן ערוך (או"ח תרצ"ה). אלא שהוראה זו המעודדת מצב של איבוד הדעת, נראית תמוהה מאוד, משום שתורתנו דורשת מהאדם לעמוד לעולם בצלילות דעתו; "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד). מלבד זאת שתיית היין כשלעצמה נחשבת בדרך כלל בעיני חז"ל כדבר שלילי; "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". היאך ניתן להבין אפוא ציווי כזה המביא במודע לאיבוד הדעת וערפול המחשבה?
עבור היהודי, הדעת היא השגתו של האדם בכל חלקי החיים שסביבו. במרוצת השנים הוא משכלל את השגתו, אם בפיתוח רעיונות, בהגיוני המוסר, ובכלל, בעבודת ה' שעליה להתנהל על פי ההגיון הצרוף שהוא רוכש במהלך החיים ע"י ההתבוננות בדרכי התורה ובמוסריה. מדובר בחובה בסיסית המוטלת על כל אדם, להיות הולך וגדל במחשבתו ולהרחיב דעתו ולכלכל את צעדיו לאור עקרונות האמת והיושר של ההגיון. החיוב 'להניח את הדעת בצד' בפורים נראה לפיכך כסותר את מה שהתרגלנו לראות בו חובה תורנית ברורה.
מענה לשאלה זו ניתן למצוא בפרט מעניין של סיפור נס פורים, שמשום מה אינו זוכה למלוא תשומת הלב הראויה לו.
התקופה בה אירע סיפור המגילה היא מיד לאחר חורבן בית ראשון, בזמן בו עדיין היתה סנהדרין בישראל ובידי חכמי התורה ניתנה סמכות מאורגנת המעוגנת בחוקי התורה לנהל את חיי הכלל והפרט. ובכל זאת, מי שהוביל את תהליך הנס על כל שלביו, היה מרדכי היהודי לבדו. לא נזכר שהסנהדרין גזרו תענית בשעת הגזירה וקבעו לאחר ההצלה את ימי הפורים כימי משתה ושמחה, אלא דווקא מרדכי הוא זה שעשה זאת.
יתרה מכך, מדברי חז"ל (ספרי דאגדתא – אסתר ג, ב ומגילה יג) משתמע כי בין מרדכי לחכמים התעורר ויכוח נוקב על אופי ההתייחסות למאורעות, כשחכמי ישראל רואים בפעילותו סכנה לעם ועצם בחירתו בדרך העמידה העיקשת מול המן וסירובו להשתחוות לו נתפסה אף היא כהתגרות מיותרת ומזיקה. אך מרדכי, לעומתם, סבור היה על בסיס הכרתו ועומק בינתו, כי נדרשת פעולה נועזת, אף אם איננה עומדת במבחן ההגיון.
סיפור נס פורים, מעבר לכך שהוא מלמד על ידו החזקה של ה', כמו גם על ניסיו ונפלאותיו עם ישראל בגלותם, מאלפנו לקח חשוב: לעיתים יש צורך לפעול דווקא מעבר לגבולות ההיגיון ולהתמסר למען מטרה נעלית אף במחיר לקיחת סיכון שאינו מחושב דיו. זוהי ראיה רוחבית ומעמיקה שנבעה מדבקותו של מרדכי בה' ובתורתו והקנתה לו את היכולת לפעול על בסיס הכרתו ותחושותיו, אף כאשר פעולותיו עומדות בניגוד לכללי ההיגיון הצרוף, ואכן, בסופו של דבר מתברר כי פעולותיו של מרדכי, הן אלו שחוללו את נס הפורים.
איבוד הדעת שבשכרות
נראה כי בהתבוננות מעמיקה יתבאר כי זה מה שעומד מאחורי הציווי להתבסם ולהשתכר בימי הפורים, באופן שהאדם מאבד את החשיבה הרציונלית. הציווי הלא שגרתי הזה מסמל את המקום שחז"ל רוצים שניתן למערכת זו, הפועלת בחיינו מתוך אינטואיציה ולעיתים מעבר לכללי ההיגיון. לעיתים, כאשר המצב לא ברור לאשורו, ביחוד כאשר מתרגשות צרות או אירועים חריגים, אין את הפנאי לקבל החלטה על פי כללי ההיגיון. במקרים כאלה, צריך האדם לפעול על פי האינטואיציה האישית שלו, במיוחד כאשר מדובר באדם שכל ישותו ספוגה בדעת ובחכמת ה'. זהו אחד מן הסמלים של נס הפורים, משום שהנס הכביר התחולל על ידי פעולתו של מרדכי שנעשתה שלא על פי הכללים הרגילים, ומשמים הסכימו עם דעתו ודרך פעולתו.
מנגד, אופי מצוות השכרות מלמדנו גם כי אל לנו להפוך את הדרך הזו לדרך חיים. כשם שהשכרות בשאר ימי השנה היא שלילית, כך בדרך כלל על האדם לכלכל את מעשיו בתבונה ובחשיבה, תוך כדי שהוא מכיר גם בקיומה של מערכת אחרת שבמצבים מסויימים נדרש האדם לפעול על פיה.
