מה שינה המהפך?

'גבירותי ורבותי, מהפך', הכריז חיים יבין באותו ערב היסטורי לפני יותר מארבעים שנה. אבל מה, באמת, השתנה בישראל בעקבות אותו ערב?

אולי יעניין אותך גם

מי שהתניע את גלגלי ההיסטוריה לקראת המהפך הדרמטי של 1977, בו עלה מנחם בגין לשלטון, היה גיבור בלתי צפוי: חבר הכנסת הרב קלמן כהנא, ממנהיגי פועלי אגודת ישראל. בשלהי ממשלת רבין, דרש הרב כהנא שהממשלה תימנע מקיום טקס קבלת מטוסי ה-F-15 הראשונים מארה"ב בחיל האוויר הישראלי, שהיה צפוי להתקיים בשבת. הממשלה סירבה, אך הבטיחה שהטקס יהיה קצר, מצומצם, ולא יגרום חילולי שבת נרחבים. 

במוצאי שבת פתח הרב כהנא את הרדיו, שמע במהדורת החדשות על הטקס בהשתתפות אלפים ועל חילולי שבת שנגרמו בעקבותיו, ורתח מזעם. הוא הגיש הצעת אי אמון בממשלה, רוב חברי המפד"ל נמנעו בהצבעה, וראש הממשלה רבין, כתגובה, פיטר את שרי המפד"ל. כך החל כדור השלג להתגלגל לקראת הקדמת הבחירות שהמליכו את בגין.

האנקדוטה של מטוסי ה-F-15  שהובילו בלי כוונה להחלפת הממשלה בישראל היא זו שבחר משה פוקסמן-שע"ל לפתוח בה את ספרו: 'גבירותי ורבותי, מהפך'. הספר, שמתעד את הקדנציה הראשונה של בגין, אותה מכנה המחבר 'ארבע השנים בהן שינתה ישראל את פניה', מעלה לא פעם תחושת דז'ה-וו. ולא רק בגלל שהוא מתחיל בתיאורו של משבר סטטוס-קוו, עוד אחד מיני רבים בהיסטוריה של המדינה. 

 הליכוד שעלה לשלטון באותן בחירות הורכב משני גופים שונים מאד, מסביר הספר. חירות של בגין הייתה מפלגתם של האאוטסיידרים, של המודרים, אלה שחלקם בהקמת המדינה טואטא…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?