מה שקורה בעזה

זוג צעיר עם "בנם" הנולד להם, האם מסתתרת בחיג'אב, האב עם הסלקל לחוץ כבר להשתחרר. שייח' מבוגר, עובד מסור המנייד חולה בכיסא גלגלים ועוד צוותים שונים של בתי החולים. בבת אחת הם הופכים למכונת מלחמה מדויקת עם נשק קטלני, שניגשת לחדר ספציפי מאוד. כניסה ויציאה מהירות ובחדר נותרים שלושה מחבלים מסוכנים שהפכו לשאהידים.

זהו לא חלק מסיפור מתח קלאסי, אלא תיעוד ממצלמות האבטחה של בית החולים בג'נין בשעה 5:30 לפנות בוקר, לפני שבועות ספורים. 10 דקות והמבצע הושלם. חשיפת התיעודים הללו מהצד הפלסטיני הייתה ככל הנראה במטרה לגרום מבוכה לצד הישראלי, שנחשף כמי שפועל בבתי חולים ומתחזה לאנשי רפואה. אלא שבפועל התוצאה הייתה הפוכה בדיוק: המסתערבים הישראלים קיבלו בעולם תגובות הערצה רבות על האומץ והתעוזה, שנראו כמו מתאימים רק לסרט מבוים היטב.

מה שאף אחד מאיתנו לא ראה זה את ההכנות בימים שקדמו למבצע, את הכוח ההיקפי הרחב מאוד שפעל מסביב כדי לוודא שהכל ילך כשורה, ובעיקר את הלך הרוח הנפשי של הלוחמים האמיצים שנראו ושלא נראו. חלקם יצאו משם עם תהיות שונות שבשל מגבלות הצנזורה אי אפשר לכתוב כאן. 

תומר צבן, אחד מוותיקי המסתערבים הישראלים, החליט לחשוף לא רק את הצד הדרמטי של הפעולות הללו, אלא גם ובעיקר את מה שעובר על מכונות המלחמה האימתניות וקרות הרוח הללו שבתוכן מסתתרים אנשים. לב ונשמה שחווים רגשית הרבה יותר ממה שניתן לחשוב במבט שטחי על פעילותם. 

לפני כשנתיים הוא הפציע עם ספרו הראשון 'עמוק בעזה', שהפך למבוקש (במקרה הזה מונח מתאים יותר מרב מכר), ובו חשף את העולם הבלתי מוכר של לוחמי הסתרים. אלו שביום הם מוחמד מעזה, רוכל או פועל בניין שבכל רגע תלוי בין חיים למוות, ובערב תומר שיושב בתל אביב לפטפט עם חברים. 

יחידת שמשון, שצבן היה מראשוניה, פעלה ברצועת עזה משך עשור, בין השנים 1986–1996. במקביל פעלה יחידת המסתערבים של דובדבן, שעשו את אותו הדבר בשטחי יהודה ושומרון. ההתמחות של השמשונים בעזה הייתה לא רק בהיכרות עם הרצועה על כל חלקיה ובהיותם עזתים באופיים, אלא גם הציבה להם רף עבודה שונה מזה של אלו הפועלים בגזרות אחרות. אם הדובדבנים יכלו להרשות לעצמם להיות אנשי עסקים או רופאים, הרי שבעזה היית פועל שצריך כמעט לא להתקלח. ניסיון להתבשם יכול לעלות בחיים שלך. 

הציר של צבן – שמספר שמה שהניע אותו לפתוח את מה שסגר במשך שנים היה דווקא סדרות הפעולה העוסקות במסתערבים –  הוא לא סיפורי הגבורה אלא הנפש שלו; החוויות הרגשיות שלו כמסתערב. הסיפורים שלו, המחולקים באופן נוח לפרקים לא ארוכים, מתחילים ומסתיימים תמיד בלוחם האנושי, בשאלות ובדברים שייקח עמו לכל החיים.

הכותב לא מתיימר להיות סופר, ואפילו לא לספר סיפורי גבורה. הוא אף מצהיר בהערה בפתח הספר שזהו אינו ספר מורשת קרב, מה שמאפשר לו גם מרחב תמרון של שינוי והסתרת פרטים. אבל דווקא משום כך הספר הופך להיות מסקרן ומרתק להפליא. ניכר כיצד המספר מקלף מעצמו קליפה אחר קליפה, לא תמיד בקלות, ומכניס את הקורא אל הלב הפועם שלו, בימים והלילות הארוכים שבהם הוא מסתתר בבוידעם של בית עזתי, מסכסך בעורמה בין הפלגים השונים או מלהיב אחריו עיירה שלמה בקריאות טרור. 

הסיפורים מלאי גבורה ואומץ ועוצרי נשימה, דווקא משום שבסופם ובתחילתם ישנו הלוחם שלא מתבייש לספר על המחשבות והמעידות הקטנות בדרך. 

לרגעים, הקורא מרגיש שהתיישב לשיחה עם לוחם שלא מתיימר לספר את ה'אקשן' שהוא חווה, אלא יותר מגלה את ליבו ופותח צוהר מטלטל אל האדם שבתוך התחפושת, ואל המחיר שהוא משלם על כך. ומתברר שיש מחיר לא פשוט כלל. 

מחירים בנפש

אם ספר הבכורה ממוקד בלוחם ותחושותיו, שלתוכן מגיחים המבצעים המסוכנים, בספרו החדש של צבן, 'בלבה של עזה', ישנם כבר מפעם לפעם יותר מבצעים נועזים שלתוכם מגיח הלוחם ותחושותיו. 

'בלבה של עזה', הוא לא בהכרח המשך של 'עמוק בעזה'. ישנם אפילו קטעים קלים שחוזרים על עצמם, אבל בהחלט גם השלמות מעניינות למדי לסיפורים שהובאו חלקית בספר הראשון. המחבר עצמו מספר משהו שאולי מסביר על ההרחבה בפן המבצעי, כשהוא מתאר כיצד ההחלטה לפתוח את לבו ולהתחיל להוציא לאור את עלילותיו, אפשרה לו להיפתח ולשתף עוד יותר.

הכותב לא מהסס להביט לפחד בעיניים, לדבר על מה שהופך חייל למרגל קר רוח, ועל הסיבה לכך שלעיתים חייל חסון ונועז יתגלה כמי שכוחו נובע דווקא מפחד, זאת לעומת אדם חלש יותר גופנית אבל שקול יותר במעשיו. הוא משתף גם בהתקפי חרדה שיכולים לבוא בדיוק בעיצומה של פעולה, על האימונים שבהם האכזריות של המפקדים תתברר כרחמים גדולים על הלוחמים, ועל רגעים מורטי עצבים שבהם הלוחם מבין שכל מה שהוא רואה מול עיניו פשוט לא נכון. 

הספר נכנס למבצעים ששונו בשל זהירות בפגיעה בבלתי מעורבים. דווקא הוא, שראה בתושבים השונים בני אדם כמותו וחווה את מה שעובר עליהם באנושיות רבה לצד רגעים סוריאליסטים כל כך, לא מהסס לרגע להבין שהוא עומד מול מרצחים אכזריים, עד שהטבח האיום בשביעי באוקטובר לא הפתיע אותו כלל.

בין השורות, אגב, עולה באופן מובהק תרומתו הבטחונית של היישוב היהודי בגוש קטיף. לא רק ברמה האסטרטגית, אלא גם ברמה המבצעית שאפשרה גיחות מהירות לתוככי עזה על בסיס יומיומי, וגיוס סוכנים בכמות משמעותית. היכולת הזו הצטמצמה משמעותית אחרי ההתנתקות (מעבר למודיעין האנושי, יש דברים שככל הנראה מאוד קשה להתחזות אליהם, כמו למשל הניב המקומי. בניגוד למה שמוצג בסדרות דרמה, במציאות הנוהל קבע שרק משת"פ מקומי המלווה את המסתערבים הוא זה שמדבר עם המקומיים, בעוד כל השאר שותקים). 

ישנם דברים, מספר צבן, ששונו עם השנים, לפחות מהפן הנפשי של הלוחמים, בעיקר בתחום של המעבר החד בין הסתערבות לבין חיי היומיום. בעבורו, זה היה בלתי אפשרי וזה בין היתר מה ש"שבר" אותו והביא אותו להבנה שהוא לא רוצה להיות חלק מהעולם החשאי הזה.

גם בימים אלו חווים לוחמים רבים את המעבר הלא פשוט הזה, וחלקם כבר שילמו מחיר כבד אותו ניתן היה לראות באירועים שונים. הדופק, הערנות והדריכות שיש ללוחם בחאן יונס, לא יכולים להתקיים מול מתדלק ערבי תמים במרכז הארץ. המחיר הנפשי אותו משלמים הלוחמים הנעים בין הדמויות השונות, לפעמים הופכים בעצמם לכמה בני אדם בתוך דקות בודדות, הוא גדול מנשוא. כל זה במקביל לכך שבהסתערבות, החייל מוכרח להיות מי שאליו התחפש ולחשוב כמותו, כמו גם לקבל החלטות קריטיות עם מחיר מיידי פעם אחר פעם.

מה הם חושבים באמת

אין ספק שהזמן והתקופה הופכים את ספריו של תומר צבן אקטואליים במיוחד, שכן הם מאפשרים דווקא עכשיו הבנה מעמיקה והצצה חשובה לתוככי רצועת עזה לרבדיה. זאת על אף שהמתואר בהם התרחש בתקופה שבה עזה הייתה מעט אחרת. ובזמן שבו בחדשות מדברים על רימאל, רפיח ובני סוהילה, חלקיה של רצועת עזה הופכים משמות מעומעמים למקומות עם צורה ואופי, הנגישים יותר עבור הקורא ששואב גם מעט יותר הבנה לגבי המתרחש שם כיום, בלבה של עזה על גזרותיה השונות. 

אבל אולי מה שתפס אותי יותר מכל, הוא ה'סוף דבר' שנכתב בספרו החדש 'בלבה של עזה'. דברים שלא בטוח שהיינו מצפה לשמוע דווקא מאדם כמו צבן והם אומרים הכל. הוא מתאר רגע שהקפיא את דמו אי שם באנטוורפן. הוא פגש במסגרת עבודתו פלסטיני-ירדני שהבהיר לו שברגע בו ירגישו שישראל חלשה, הם "ייכנסו וישחטו" את כולם. 

"אני לא חושב שהייתי כותב את תשובתו אלמלא האסון הנורא… במשך שנים רבות אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שבצד השני נמצאים אנשים שחושבים כמונו. בשבעה באוקטובר הכל התפוצץ לנו בפרצוף ואנחנו מסתכלים על חמאס כמו שהעולם הסתכל על דאעש, אבל כדאי לדעת שאין שום הבדל בין פת"ח לחמאס… אין לי את היכולת לשקר, לכן אומר את האמת שלי המסתמכת על שנות שירותי כמסתערב שנטמע באוכלוסייה בעזה ומכיר אותה היטב: כדי שנוכל לחיות בשלום ובשכנות טובה מהצד הפלסטיני (גם אם מזויפת) אנחנו חייבים להיות חזקים בצורה יוצאת דופן. צבאית, מדינית, שלטונית ומעל לכל צריך שכל הסובבים אותנו יראו עם אחד מלוכד".

וכן, הוא מוסיף עוד כמה דברים לא נעימים שמנסים להוציא אותנו מההדחקה כלפי אויבינו. אבל ההבדל הוא, שהוא, נכנס לרגעים למוחו של האויב וחזר כדי לספר, גם אם בקצרה. 

עמוק בעזה

• 175 עמודים 

בלבה של עזה 

• 206 עמודים

תומר צבן

הוצאת כנרת-זמורה

איור שער: shutterstock