באחד מן הימים, שמא תוך כדי מבצע "צוק איתן", חזר הביתה אחד הבנים ממוסד לימודיו ובפיו ציטוט מקומם במיוחד. "הצבא", כך ציטט מפי הרב, "הוא צבא של מתאבדים; חבל על כל חייל שנהרג". המלמד המשיך להסביר שאילו היו כולם לומדים בישיבה, הרי שלא היה צורך בלחימה בכלל. חבל עליהם.
מדובר, כמובן, בדעה חריגה וקיצונית. אני רוצה להניח שהיא חריגה ביותר. אולם לאחרונה ראיתי הדהוד שלה במכתב שפורסם ביישוב חרדי משמעותי, והעובדה שבכלל ניתן להעלות אותה על הדעת (ואף ללמדה במוסד לימודים מן השורה) מצביעה על בעיה עמוקה. אין לנו "מסורת" ברורה בחשיבה אודות סוגיית הצבא, ובהינתן ואקום מחשבתי אין להתפלא על כך שהבור הרעיוני יתמלא בנחשים ועקרבים.
אומר כאן דברים קצרים, פשוטים וכמעט נעדרי חידוש בסוגיה זו. נוכחנו לאחרונה לדעת שאפילו החובה המוסרית של הכרת הטוב כלפי חיילי צה"ל – מה יכול להיות יותר מובן מאליו – דורשת חיזוק וראויה להידרש ברבים. הדברים להלן כתובים ברוח זו.
מה יעשה אדם ויתעשר
הגמרא במסכת נידה (ע, ב) מציינת שלושה "דברי דרך ארץ" שהורה רבי יהושע בתגובה לשאלת אנשי אלכסנדריה, ואשר עניינם הצלחת האדם בתחומים שונים של ההתנהלות הארצית. אעתיק אחד מתוכם:
"מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן: ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו? אלא, יבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר: לי הכסף ולי הזהב (חגי ב, ח)".
התחומים הנוספים שמופיעים בסוגיה, בסגנון זהה, עוסקים בקניית חכמה ובהולדת ילדים. בכולם עלינו לעסוק בהשתדלות ארצית ולהוסיף עליה תפילה למי שהעושר, החכמה והבנים שלו. אחרי כל אחת מהתשובות שואלת הגמרא מה בא רבי יהושע ללמדנו, ומיד משיבה: "דהא בלא הא לא סגי". צריכים את שניהם.
מדברי הגמרא למדנו שלושה מסרים מרכזיים לחיים.
המסר האחד הוא עיקרון "דרך ארץ" במובן הפשוט ביותר. ראשית, אין פסול ברצון להתעשר. אכן, ב"מגן אברהם" (סימן רמח) כתב שיציאה לחו"ל, גם לצורך "הרווחה" מעבר למזונותיו הבסיסיים, נחשבת דבר מצווה. שנית (ובעיקר), הדרך אל העושר סלולה באבני עבודה ועסקים: ריבוי סחורה. היא לא מתחילה בסעודת "מלווה מלכה" ולא בקריאת "פרשת המן", אלא בהוספת שעות עבודה ועסקים.
דברי חז"ל הם קילורין לעיניים, מהסיבה הפשוטה שהם ידועים לכולנו בחוש – מתוך הניסיון האנושי ומתוך האינטואיציה הבריאה. יתרה מזו, כולנו חיים על-פי אותו העיקרון: אנו בוחרים מקצוע וקובעים שעות עבודה לפי שיעור ההכנסה הנצרך, כמובן תוך התחשבות בערכים ואילוצים נוספים.
כידוע, בוודאי למי שגדל בסביבה חרדית, יש המתנגדים לגישה זו וטוענים כי אופי ושעות העבודה אינם משפיעים על המזונות הקצובים לאדם. ההשתדלות האנושית אינה אלא "תנאי" לקבלת השפע האלוקי, וכיון שקיים אדם את התנאי הרי שיקבל את השפע בלי קשר לשיעור ההשתדלות.
ר' יהושע שולל את הכחשת הידוע לנו בחוש, ומאשר את העובדה כפי שאנו מכירים אותה: מי שמרבה בסחורה ירבה את עושרו ויזכה ליהנות מיגיע כפיו, בדיוק כפי שמי שמרבה בישיבה ירבה את חוכמתו. העולם, גם העולם היהודי, מתקיים בתוך מסגרת של דרך הטבע. עלינו לזכור זאת תמיד.
מסר שני שעולה מתוך דברי הגמרא הוא שכאשר אנחנו עוסקים בסחורה, עלינו לעשות זאת בדרך יהודית: "ישא ויתן באמונה". יתרה מזו, ההיצמדות לדרך התורה בענייני דרך ארץ היא חלק מהמתכון להצלחה *ארצית*: זוהי הדרך הראויה שתאפשר לאדם להתעשר, עוד לפני שהגענו לממד הרוחני של פנייה כלפי שמיא.
גם בכך יש עיקרון גדול. מצד אחד, התורה מורה לנו כיצד לחיות בתוך מסגרת של קשר עם הקב"ה: דרך של קדושה ועבודת ה'. אולם במקביל לכך, התורה מורה לנו כיצד לזכות לחיים טובים במישור הארצי הפשוט. החיים על-פי התורה הם חיים טובים – לא רק ברובד הרוחני, אלא אף ברובד הגשמי והארצי.
זה המובן הבסיסי של דברי הכתוב, "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'" (ויקרא יח, ה). חוקי התורה ומשפטיה הם המתכון לחיים עצמם, חיים טובים עלי אדמות. כך גם הורה הרמב"ם כשהוא מבאר שמצוות התורה הן "הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה" (יסודי התורה ד, יג). אכן, חלק מגדולת התורה הוא היותה נותנת חיים לעושיה בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא (אבות ו, ז).
המסר השלישי של ר' יהושע הוא שלצד העשייה הארצית עלינו לשתף את התפילה, את הפנייה אל הקב"ה, שבלעדיה ההשתדלות האנושית נותרת חסרת בסיס. כפי שהניסיון האנושי מלמד, ישנן אינספור נסיבות שבגינן כל ההשתדלות שבעולם לא תניב את ההצלחה המבוקשת. על מה אפוא יש לנו לסמוך? על אבינו שבשמים. על שיתוף הקב"ה במעשה ידינו.
על כך כותב הרמח"ל בדרוש על הקיווי כי הביטחון האמיתי היחיד הוא ביטחון בהשגחת ה', "וְכָל שְׁאָר בִּטְחוֹנוֹת בַּהִשְׁתַּדְּלוּת, הֵם בִּטְחוֹנוֹת שֶׁל שֶׁקֶר. וּבִטָּחוֹן בַּה' הוּא בִּטָּחוֹן אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מט, כג) 'וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי'". ההשתדלות שלנו עומדת על בסיס איתן רק כאשר אנחנו בוטחים בקב"ה וסומכים עליו יתברך, שיצליח את דרכנו לטובה.
אולם, אין בכך סתירה להבנה הפשוטה של תפקוד העולם על-פי עקרונות ידועים של דרך ארץ. כפי שהר"ן מבאר בדרשותיו (דרוש י'), האדם עצמו עושה את החיל, אך עליו לזכור כי הקב"ה הוא הנותן לו כוח לעשותו – ולהתפלל על כך. "הא בלא הא לא סגי".
התנהלות לפי הטבע בשדה הקרב
מכאן אעבור לנושא הצבאי. כמו בכל תחום ארצי אחר, ברור שגם בנושא הביטחון עלינו לנהוג במסלול של דרך ארץ. עלינו לדאוג לצבא חזק ולביטחון איתן, אם במדינה ואם בכל יישוב ויישוב. הקולות שנשמעו לאחרונה מתוך עיר חרדית, לפיהם ארגון שמירה פנימי *מזיק* לביטחון היישוב בכך שהוא מסיר ממנו את השגחת ה', הם כמובן הבלים גמורים.
אולם לצד צבא גדול וחזק, יש להוסיף את שני המסרים הנוספים שלמדנו מדברי ר' יהושע. האחד, שעל הצבא להילחם מלחמה יהודית. יש לדאוג לקדושת המחנה כפי שהתורה מורה לנו, ויש להפנים את המסר שקדושה זו, לצד ערכים יהודיים נוספים שבאים לידי ביטוי בלחימה מול אויב, היא חלק יסודי של תורת הלחימה של צבא ישראל.
בנוסף לכך עלינו לצרף את ממד התפילה: לבקש מאת ה' שיהא עמנו בקרב המחנה ויצליח את דרכנו להילחם את מלחמות ישראל, שהן הן מלחמות ה'. אנו נלחמים על ייחוד ה' (כלשון הרמב"ם), והוא המגן עלינו: "יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה' עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא" (תהילים קטו, ט).
ניתן לסכם על משקל דברי ר' יהושע: מה תעשה המדינה ותנצח במלחמה? תרבה בכוח צבאי ובקדושת המחנה. הרבה עשו כן ולא הועילו? אלא, תבקש ממי שהמלחמה שלו, שנאמר: "ה' אִישׁ מִלְחָמָה" (שמות טו, ג), ונאמר: "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ" (דברים כג, טו).
את הדברים האלו אני כותב בדמע אחרי שתי הלוויות, של גבריאל בלום ויקיר הכסטר, הי"ד – שני גיבורי ישראל שנפלו במערכה – יהיו הדברים לעילוי נשמתם. בחסדי שמים, זכינו לחיילים נפלאים הלוחמים בעוז מתוך תודעת מלחמת ה' באויבינו. אין בי ספק שכניסת חרדים לצבא – תהליך שמתחיל מאיתנו, חרדים הנוכחים בעולם המעשה – ילך ויוסיף לעם ישראל קדושה ודרך ארץ.
