לאחרונה התחלתי לכתוב על האיידיאייצ'די שלי, שאותו גיליתי רק לפני כ-8 חודשים. (אפרוח שהספיק לגדול במשך 30 שנה מבלי שאדע את שמו) עשינו היכרות, הוא הסביר לי למה כל מיני דברים קרו ואז סוף סוף לקח את האחריות. מאז אנחנו מנסים להכיר יותר. אני קוראת עליו הרבה, לומדת מאנשים אחרים, מנסה כל מיני עזרים שאמורים לעזור, כמו ריטלין וכל החברים שלו עם שמות מסובכים. ואז מחליטה שלא ממש מתחשק לי לבלוע אבקות גם אם הן באות באריזה יפה כזו וצבעים של כחול לבן. אז אני מחפשת מאמנת. ושוב מקבלת המלצות כי התחלתי לכתוב טור על האיידיאייצ'די ואנשים רוצים לעזור. ואני גם סוגרת אימון שאמור להתחיל כנראה כשאתם תקראו את הטור הזה. יש ימים שאני חושבת שאולי טעו באבחון שלי, אולי זה בכלל אופי עם תכונות מאוד דומות. אני עדיין לא יודעת.
לגלות שיש לך הפרעות קשב לא ממש פותר לך בעיות. זה לפעמים אפילו מכניס אותך לבלאגן גדול. לפחות כעת זה מה שאני מרגישה.
היום נהגתי אחרי יומיים שהייתי בבית, שקועה עד מעל הראש בעבודות שאני שונאת לעשות, (עם הפרסים של שירה, הבת שלי, לכל משימה שסיימתי – מטבע של 10 אגורות, וכשאמרתי שזה לא מרגש אותי היא החליפה את זה במדבקה יקרה מאוד!) הרגשתי שאני חייבת לצאת ולנהוג למען הנהיגה בלבד. יצאנו למקום שאני לא מכירה אז הייתי חייבת וויז. והיו גם מוסיקה וחלונות פתוחים ורעש ואנשים סביבי. הייתי שקועה ברמזור הירוק ובקריין המעצבן של וויז שאמר לי לפנות שמאלה, והבנתי שהוא רוצה שאפרסס אז פירססתי, כשבעלי אומר לי (טו לייט) ״את יודעת שאסור לפרסס כאן״. ואז אני גם רואה שוטר מאחורי, צופר ומדליק אורות ונוסע אלי. אני נוסעת, מאיצה. ובעלי אומר תנהגי רגיל. והשוטר רודף אחרי, ולא ממש מתחשק לי נקודות או קנס. אני נזכרת בסגולה שאבא שלי אמר לי, וזה עזר! השוטר הוריד רגל מהגז ונתן לי להיעלם בכביש. מרוב לחץ ונתיבים ומכוניות ולמלמל שמות של סגולות פספסתי את הפנייה שלי. ושוב הייתה לי דרך של עשרים דקות לחזור למקום.
ואז פשוט האצתי ונסעתי, לא יודעת לאן ולא אכפת לי לאן.
אבל טוב שהיו אנשים ברכב, בן זוג שאוהב ואכפת לו וילדה קטנה שרק רוצה להגיע לפארק.
אז חזרתי. והספקתי להירגע בדרך. הפעם ראיתי את התמרור: אין פניית פרסה. מה שלא ראיתי בפעם הראשונה. כי ראיתי רק אור ירוק שצריך לתפוס. כי אני שונאת לחכות באדום.
אני בטוחה שזה קורה לכם גם. מפספסים תמרורים, פניות, שוב נוסעים דרך ארוכה. זה קורה לכולנו ולא רק לאיידיאייצ'די (זהו. סופית זה השם) רק שיש יותר סיכויים שזה יקרה בתדירות גבוהה לאנשים עם הפרעות קשב.
בנהיגה אני חייבת להיות מרוכזת רק בנהיגה במאה אחוז. הדבר הכי קטן מוציא אותי מהריכוז ובגלל שלא להיות בפוקוס בנהיגה זו סכנה אני בהחלט דואגת לנטרל את כל המפריעים והמסיחים. שזה אומר: אין רדיו, אין שיחות טלפון, אין פטפטת עם האנשים ברכב (אלא אם כן זה מקום שאני כבר יודעת את הדרך והכבישים בעל פה) ולמה אני מספרת לכם את זה? כי גם אם אין לכם הפרעות קשב, אתם לא סופרמן או סופרוומן. ועם כל הכבוד למולטיטאסקינג, נהיגה דורשת ריכוז כי כל רגע משהו מתרחש על הכביש (אחת הסיבות למה אני אוהבת לנהוג, זה מעניין! לפחות כאן בארץ).
ואם אתם עסוקים בלחפש את בקבוק המים ששמתם בתיק, או אם הילד שבוכה מאחורה מורט לכם את העצבים, או אם כמו במקרה שלי שוטר רודף אחריכם… זה משפיע על הנהיגה שלכם.
אז תלמדו מאנשי הקשב, תהיו מודעים להסחות דעת, לגירויים שסביב ותגיעו מוכנים! וזה תקף לא רק בנהיגה.
