הרב פרופסור שלמה זלמן הבלין הוא אחת הדמויות המרתקות בעולם המחקר בישראל. הוא חרדי מן המניין באורחותיו שמתגורר בשכונת גבעת שאול הירושלמית, וגם פרופסור אמריטוס לתלמוד, ששימש כראש המחלקה לתלמוד וכראש המכון לחקר הספרות הבתר-תלמודית באוניברסיטת בר אילן. פרופסור הבלין הוא חוקר מגוון ופורה, ששולח את ידו במנעד רחב של תחומי מחקר: נוסח התלמוד, ספרות רבנית לדורותיה, תולדות ישראל, פילולוגיה ועוד. הוא חיבר ספרים שונים, ביניהם חיבור עב כרס בשם 'מסורת התורה שבעל פה', אשר כרכי המשך שלו אמורים לצאת לאור בקרוב.
אבל למרות שיש אינספור דברים לומר על פרופסור הבלין כפתיח, אני מניח שאין מנוס מלהתחיל דווקא בגילוי נאות: פרופסור הבלין הוא קרוב-רחוק שלי. קרוב מספיק כדי שהשיחה בינינו תתקיים באווירה משוחררת של משפּוֹחֶה, אבל גם רחוק מספיק כדי שזו תהיה הפעם הראשונה שיצא לי לשוחח איתו. למי שחשוב הפירוט – המרואיין הנכבד שלנו הוא בן דוד של סבי ז"ל. ואחרי שאמרנו את זה, אפשר לגשת לשיחה עצמה.
משפחת הבלין הייתה משפחה חב"דית מוכרת. הסבא של פרופסור הבלין, שעל שמו הוא קרוי ושעליו כתב את הספר 'המשפיע', היה מייסד ישיבת 'תורת אמת' בעיר חברון ועמד בראשה. בהמשך עזב ענף של המשפחה, שאליו משתייך גם פרופסור הבלין, את החסידות, וחלק מבניו השתלב בעולם הליטאי.
באלו מוסדות למדת בצעירותך?
"בדרך כלל לא למדתי במוסדות חב"דיים. תחילה למדתי בסניף 'עץ חיים' בשכונת זכרון משה (בכיתתי למד אז ר' יעקב אלתר, האדמו"ר הנוכחי מגור), אחר כך בת"ת 'עץ חיים' ובהמשך עברתי לישיבה הקטנה 'תפארת צבי'. בבר-מצווה שלי קיבלתי מכתב מהרבי, שבו הוא העיר מדוע אני לא לומד בישיבה של חב"ד. בעקבות המכתב השפיעו עלי כמה אברכים מישיבת 'תורת אמת', שם התפללתי בשבתות, לנסוע ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' בלוד, בתקופת המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן. למדתי שם כחצי שנה, וכך הייתה לי הזדמנות לעמוד על הלך הרוח, על הגישה ועל ההווי החבד"י, לפני ולפנים. המגיד-שיעור שלי היה הרב נחום טרבניק, לימים רב כפר חב"ד, ובין הבחורים המבוגרים היה הרב משה לנדא, לימים רב העיר בני ברק. האמת היא שאמי ע"ה, צאצאית למשפחת הגר"א, התנגדה לכל העניין. לאחר מכן חזרתי לישיבת 'תפארת צבי', וממנה המשכתי לישיבת חברון".
ב'חברון' למד הבלין עם בחורים ממגוון סגנונות, שחלקם גם התפרסמו לאחר שנים, איש איש בתחומו.
"היינו ישנים בחדר בבניין הישיבה בשכונת גאולה. היינו שלושה חברים בחדר, חבר חדר אחד הוא היום פרופסור דניאל שפרבר (חתן פרס ישראל במדעי היהדות, י"ה), והשלישי מלבדי היה ד"ר ברוך פריז, שאביו ר' אריה היה ראש 'ישיבת תל אביב'".
'חדר האקדמאים' הזה משקף תופעה רחבה או שזה מקרי?
"אני לא יודע אם הרבה בחורים הגיעו בהמשך לאקדמיה, אבל חלק ניכר הגיעו. בוועד שלנו היו גם כמה שנעשו עורכי דין והיו מרצים באוניברסיטה. מהצד השני למד בוועד שלנו ר' אביעזר פילץ, היום ראש ישיבת תפרח, שלמדנו בחברותא. חברי הטוב היה ר' משה חדש (לימים ראש ישיבת 'אור אלחנן' זצ"ל, י"ה) למדנו יחד גם בביתו, בית המשגיח. היו אז מכל הסוגים בישיבה. זה לא יאומן, 'חברון' זה משהו פלאי. גם פרופסור מנחם אלון, לימים שופט בבית המשפט העליון, למד בחברון. לא בתקופתי, אבל לאחר מכן עבדתי אתו במכון למשפט העברי שהיה פרויקט חשוב שלו.
"מהצד השני למד בחברון משה הירש שאח"כ היה מראשי 'נטורי קרתא'. אני עוד זוכר אותו יושב ולומד תחת השעון בבית המדרש, הוא היה מתמיד עצום. הוא בא מלייקווד, תלמיד של ר' אהרון קוטלר, והיה חבר של ר' הלל זקס. הייתה בדיחה ידועה בישיבה, שלר' אהרן קצנלבוגן (ממייסדי נטורי קרתא, י.ה.) הייתה בת קצת מודרנית שרצתה בחור מודרני. אז הוא אמר לה "אני אביא לך בחור מודרני מחברון", והביא את משה הירש, שנהיה ממנהיגי הפלג היותר קיצוני שפרש מנטורי קרתא. זה הולך ככה: יש 'נטורי קרתא', מהם פרשה קבוצת 'אהל שרה' הקיצונית יותר, ומ'אהל שרה' פרשה משפחת הירש, שהיא קיצונית עוד יותר".
האם כבר בתקופת לימודיך בישיבה הייתה לך נטייה לתחום המחקרי?
"מכיוון שאני סקרן מאוד התחלתי לקרוא בגיל צעיר גם ספרות עברית וגם ספרות מחקרית והיסטורית, שלא הייתה זמינה באותו זמן, עד כמה שמצאתי ספרים כאלו אצל ידידים ושכנים (למשל הגב' שושנה הולצברג, מנהלת ביה"ס שפיצר בירושלים). אמי ע"ה השתדלה שבגיל צעיר אלמד גם לימודים נוספים, וזמן מה היה לי מורה פרטי לאנגלית, חשבון ועוד. גם בישיבה הייתי מתעניין קצת, והיו לי נטיות מחקריות פה ושם".
שאלת העיסוק בספרות חיצונית בתקופת הישיבה מזכירה לפרופסור הבלין אנקדוטה משעשעת. "כאמור, בישיבה הייתי לומד בחברותא עם ר' משה חדש ור' אביעזר פילץ, והיינו לומדים בביתו של המשגיח ר' מאיר חדש ע"ה. אז עדיין נהגו לאוורר את הספרים כחלק מהניקיון לפסח. ערב פסח אחד סיפרו לי שהיו הספרים פרושים על ספסלים, ועבר המשגיח וראה ביניהם את ספרו של ד"ר ישראל אלדד-שייב, 'מעשר ראשון'. הוא שאל מה זה, אז הראו לו את כותרת המשנה של הספר: 'פרקי זכרונות ומוסר השכל', ואמרו לו שזה משהו של מוסר, ונחה דעתו…".
היה לך קשר עם המשגיח ר' מאיר?
"הייתי מקורב אליו ואל ביתו. דווקא הוא היה היחיד שקרא לי לדבר על הנושא הזה של האקדמיה, ועשה את זה באי-רצון גדול. הוא אמר לי שלוחצים עליו הרבה, הוא לא רוצה להעיר ואין זו דרכו, אבל אברכים לחצו עליו, למה הוא לא אומר לי כלום על זה שהלכתי לאקדמיה. זה היה כבר כשהייתי אברך, בכולל של 'חברון'. הוא אמר שזה לא בסדר וככה, ואני אמרתי לו שיש לי נטייה גדולה לתחום של מחקר התלמוד. אז הוא אמר "אז תעזוב את זה", זה היה בשפה רפה, ולא כ"כ משכנע. הוא סיפר לי אז דבר מאוד מעניין. אחד החוקרים הגדולים בארץ היה ההיסטוריון גדליה אלון, שהיה לפני כן תלמיד בישיבת סלבודקא יחד עם ר' מאיר. ור' מאיר סיפר, שהוא וחבריו הכירו שהוא 'הולך הצידה', כשנסעו הבחורים לחופש, ואלון לקח חדר לעצמו, ללא שותפים. הם הבינו שהוא רוצה לקרוא ספרים. גם מסלבודקא יצאו כל המינים והגוונים, הרב וינברג, הרב קפלן, הרב קוטלר, וגם הר"ש ליברמן, לוי גינצבורג ולצארוס (אליעזר) גולדשמידט מתרגם התלמוד לגרמנית".
למה בעצם המשגיח לא רצה להעיר לך?
"הוא לא אהב להעיר. השיטה שלו, בעקבות הסבא מסלבודקא, הייתה להעביר מסרים בצורה עקיפה, לא להעיר ישירות. גם לרב וולבה הייתה גישה כזו. הייתי קרוב מאוד לר' אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר, שהיה קרוב משפחה של אשתי, והוא דווקא לא אמר לי מילה בנושא של ההליכה לאקדמיה. הייתי קרוב אליו מאוד וכמעט כל שבוע ביקרתי אצלו. דווקא לגבי קרוב משפחה אחר, שנהיה ר"מ בישיבה לא חרדית, הוא דיבר איתי. זה לא מצא חן בעיניו, והוא התייעץ איתי איך 'להוציא אותו משם'. אבל כשאני הלכתי למוסד הרב קוק, ולהוצאת שוקן ולאוניברסיטה, הוא לא הגיב אף פעם".
תלמוד ומחקר
הקשר של פרופסור הבלין למשפחת פינקל התחיל עוד לפני נישואיו. כשלמד בישיבה היו לו קשרי קירבה עם בנו של הרב אליעזר יהודה, ר' חיים זאב פינקל (לימים מנהל רוחני בישיבת 'מיר', י"ה), וגם לזה יש קשר לממשק שבין עולם הישיבות לעולם המחקר.
"הקשר שהיה לי עם ר' חיים זאב זצ"ל התחיל כשעזרתי לו לתמלל ולהעתיק מסרטי הקלטה ישנים, את שיחותיו של הרב י"ז ליפוביץ מת"א, שהיה מתלמידי הסבא מסלובודקא, והיה מוסר שיחות לחוג של מקורבים בת"א. במשך הזמן נתוודעתי למפעליו הגדולים של הרחז"פ גם בתחומי המחקר. כעבודותיו על מהדורה חדשה של 'ילקוט שמעוני', והכנת מהדורה מדעית של מדרש משְלי".
"ממש עכשיו יצא לאור הספר על מדרש משלי שמסר לי בטרם הלך לעולמו על מנת שאשתדל להוציאו לאור", מספר פרופסור הבלין, "זו מהדורה מדעית על ספר משלי, עם כל כתבי היד ושינוי הנוסחאות. זה מקרה מיוחד שבו אדם מהגדולים שבעולם הישיבות, התמסר מאד לעבודות מדעיות. הוא עשה עבודה יוצאת מן הכלל גם על 'ילקוט שמעוני'. ופתר בעיות שכל החוקרים לא פתרו במשך שנים. פרסמתי מאמר בכתב העת 'מוריה' וכללתי בו את המבוא שכתב על התגלית שלו בילקוט שמעוני ודרך שיחזורה. דאגתי גם להוציא את העבודה שלו על הילקוט שמעוני על התורה. היינו מאוד קרובים, ואיתי הוא היה יכול לדבר על כל החוקרים והמחקרים בתחום המדרש, זה מאוד עניין אותו. הוא נפטר לפני בערך 55 שנים, מיד אחרי אביו. הספר על מדרש משלי היה מונח אצלי יותר מ-50 שנים, טיפלתי בזה קצת ולא הצלחתי להוציא אותו לאור. ממש עכשיו הוא הודפס לאחר גלגולים רבים על ידי מכון 'זכרון אהרון' של הרב חיים יצחק פרוש. בשבוע הראשון שהוא יצא נמכרו 300 עותקים, כי אנשים מבינים את הערך".
מה הבשורה של הספר הזה?
"העובדה שאיש תורני, לפני ולפנים, עוסק בעבודה מדעית, ועושה עבודה שלפי ידיעותיי לא ראיתי מדויקת כמוה. היו לו את כתבי היד של המדרש, ובאותם ימים להשיג כתבי יד זה בלי דמיון להיום כשהכול בלחיצת כפתור".
מבחינה מעשית, איך נכנסת לעולם האקדמי?
"אחרי הישיבה למדתי בכולל של 'חברון' ובכולל שבישיבת 'מיר'. בשלב מסוים מוסד הרב קוק הקים 'בית מדרש עליון לתורה ולחכמת ישראל'. לקחו עשרה אברכים והכניסו אותם לעולם המחקר, אני נכנסתי למסגרת הזו, ועבדתי שם. התועלת העיקרית שלי הייתה מהספרייה שם. אחר כך נתקלתי בפרסום שמחפשים חברים למכון מחקר התלמוד בספריית 'שוקן'. זו הייתה השגחה פרטית שבכלל שמעתי על זה. בדיוק התארח אצלנו דוד של אשתי מארה"ב. הוא היה רב אמריקאי מודרני, והוא קנה כל בוקר את עיתון 'הארץ', כהרגלו בארה"ב בחזור מבית הכנסת לקנות 'ניו יורק טיימס'. בעיתון שקנה ראיתי את המודעה, הגשתי מועמדות והתקבלתי. התחלתי לעבוד במכון שוקן בהדרכתו של פרופסור אליעזר שמשון רוזנטל. עבדנו שם בהכנת מהדורות מדעיות של התלמוד, במסכת פסחים ומגילה, ועבודות נוספות. פרופסור רוזנטל היה מדריך אותנו, ובשלב מסוים הוא הציע שנלמד אצלו באוניברסיטה כתלמידים מן המניין".
"פרופ' רוזנטל היה בוגר ישיבות מרכז הרב והיכל התלמוד, ואחר כך שימש כרבה של קבוצת רודגס, קבוצת עולים דתיים מגרמניה שייסדה את היישוב קבוצת יבנה. הוא סיפר לי באחת ההזדמנויות איך הגיע לעולם המחקר. בתפקידו כרב היה עליו לכתוב פסק על שזיפים. הוא כתב תשובה הלכתית ארוכה, ולקראת סוף העבודה התברר לו שהוא לא שם לב לפרט קטן – הוא לא יודע מה זה שזיף, כי יש הבדל בין מה שכתוב במשנה ובגמרא, לבין הפרי שיש היום אצל הירקן. משם הוא הבין את חשיבות המחקר, וזה דחף אותו ללימודים אקדמיים. עבדתי אצלו שנים רבות, והוא היה מהגדולים ביותר. למרות שלמדתי אצל רוזנטל, את הדוקטורט עשיתי אצל אברמסון, בגלל אינטריגות אוניברסיטאיות. צריך ללמוד לחיות גם עם האינטריגות שלהם".
הגישה המדעית ודברי חז"ל
איך היה המפגש הראשוני שלך עם האקדמיה?
"עבדתי בספריית שוקן ושם היו מבקרים הרבה אקדמאים ומלומדים, ולכן הייתה לי היכרות עם הרבה מהם".
ומה לגבי נושאי הלימוד עצמם? האם אין בזה אתגרים רוחניים לבוגר ישיבה?
"אני לא חושב שיש הרבה בעיות בתחום. לדעתי זה די מצומצם. עושים מזה דוב גדול ומנפחים את זה. למעשה התחום המדעי כל כך רחב ומשתרע על כך לכך הרבה שטחים, כך שאפשר להתעלם מהבעיות שקיימות, ולהסתדר איתם. אנחנו מדברים על אנשים מבוגרים, לא על בחורים צעירים. לכל אחד יש את האחריות שלו, הוא יודע לעמוד על דעתו ולבחון מה לקבל ומה לא. אז אם המרצה אומר איזו דעה לא בסדר, אז מה קרה? מתעלמים מזה, אפשר לחיות עם זה. יש גם תופעה של חוקר שנכשל באמירה מסוימת, ומאז הוא נהיה פסול בעולם החרדי. זה דבר מגוחך, תסתכל על כלל היצירה שלו".
אם נדבר על התועלת שבמחקר התלמוד וכתבי היד, ידוע שהחזון איש הסתייג מהתחום הזה.
"טוענים שהוא התנגד לשימוש בכתבי יד, ואני טוען שזה לא נכון. לא הבינו אותו נכון. הוא דיבר במישור הטקטי, לא במישור האסטרטגי. הוא חשש שבחורים יימשכו אחרי זה, ויתלהבו מלמצוא טעות בהעתקה וכן הלאה".
האם זו לא עמדה עקרונית שהתורה עוברת במסורת ולא במחקר של כתבי יד?
"לדעתי מציגים זאת באופן פשטני עד שהוא עלבון לחזון איש ולדעתו על תפקיד השכל. יש מקום שבו החזו"א מדבר על זה, ושם הוא אומר שאם גילו כתבי יד שמצדדים לשיטה מסוימת בהלכה, זה לא ייחשב שעכשיו יש רוב לצד הזה על ידי כתבי היד החדשים, שהרי יש הרבה שיטות שבכלל לא הגיעו אלינו, ולכן אנחנו נצמדים לפוסקים המקובלים. אין ספק שהחזון איש היה בעל מחשבה רציונלית צלולה ועמוקה ביותר, ואין מחסור בדוגמאות עד כמה התחשב במציאות גם להלכה, בניגוד לחכמים אחרים.
"החזון איש הכיר היטב במעלת כתבי היד ובחשיבות כתבי הגאונים והראשונים שנתגלו, אלא שהוא היה מהאמנים הגדולים של הטקטיקה, וחישב תמיד את התועלת ואת הנזק בכל מהלך. היה נראה לו שההיסחפות אחר כתבי היד ואחר מחקר היסטורי יכולה להביא נזק חמור לצעירים ולתלמידים, ואפילו לחכמים שעדיין לא הגיעו לדרגת ההבנה המתונה והשקולה. ויש הרבה ראיות לדבר. למשל, בדור האחרון נתגלה חלק שהיה חסר בספר 'תורת הבית' של הרשב"א. הרב אברהם רייסנר מתלמידי החזו"א ביקש להדפיס את זה, והלך לשאול אותו על כך שהרי 'ידוע' שהוא נגד כתבי יד. ואמר לו החזו"א 'מה השאלה?' אם יש הוכחות מהרשב"ש ומהב"י שזה חיבור אמיתי של הרשב"א, בוודאי יש להדפיסו".
אם נדבר באופן כללי על הממשק בין מחקר התלמוד לבין הלימוד הישיבתי. איפה זה תורם ואיפה מתנגש?
"אני יכול רק לספר לך סיפורים. ביקרתי פעם אצל דוד של אשתי, ר' שמחה זיסל ברוידא (ראש ישיבת 'חברון', י.ה.). כמקובל הוא שאל אותי מה אני עושה עכשיו. בדרך כלל נמנעתי מלהיכנס לנושאים האלה, אבל הוא לחץ והתעניין, אז אמרתי לו שאני כותב את הערך 'תלמוד בבלי' באנציקלופדיה העברית. הוא התפעל ושאל "מה יש לכתוב על התלמוד בבלי?" אפשר ללמוד אותו, אבל מה יש לכתוב עליו. לא הייתה לי ברירה והתחלתי להסביר לו על הנושאים של מחקר התלמוד. הוא התלהב וביקש שאביא לו את כל הטיוטות והכתיבה שלי. לראש ישיבה השני של 'חברון', ר' אברהם פרבשטיין, היה חוש לדברים האלה. שמעתי שהוא צילם את המאמרים שלי על הרמב"ם. הוא וחתנו היו עורכים של האנציקלופדיה התלמודית".
היו מקרים באוניברסיטה שהרגשת שהגישה המדעית מזלזלת בחז"ל?
"נתקלתי בתופעות כאלה, וגם ראיתי את זה בכתב, ולפעמים הגבתי על דברים כאלה. בוודאי שיש דברים כאלה. יש אפילו כאלה שנחשבים לשומרי תורה ומצוות שנכשלים במבט כזה. זה נקרא מבט התפתחותי, לראות את הדברים לאור ההתפתחויות, פעם זה היה כך ואחר כך השתנה בגלל נסיבות חברתיות וסביבתיות. זו בעיה מאוד מסובכת שאין בה גבולות ברורים. יש את עניין הסתמות בתלמוד. זה היה בעבר נושא בוער מאוד, והייתה תקופה שהיו על זה ויכוחים סוערים. היה פרופסור מלומד, דוד וייס הלבני, שייחס לעצמו כאילו הוא גילה את הנושא הזה. הוא קיבל פרסום גדול וזכה בפרס ישראל. אני עשיתי משיטתו עפר ואפר בספרי 'מסורת תורה שבעל פה'. כתבתי שם פרק שלם בנושא זה והראיתי שהתיאוריה שלו מבוססת על חוסר הבנה.
"הנושא של עריכת התלמוד הוא נושא לא פשוט. דן בזה ישראל לוי, מראשוני חוקרי מדעי היהדות, שהיה בסדר גמור. מסופר עליו שהיה לומד כל היום עם טלית ותפילין. יש דברים שאין מחלוקת עליהם, שיש שינויים והתפתחותיות במשך תקופת התלמוד. אני מציג את זה בערך באנציקלופדיה, כמחלוקת רב שרירא ורש"י. האם התלמוד נוצר בבת אחת, או כשכבות על גבי שכבות. האפשרות השנייה היא שלאורך 500 שנה, בכל תקופה חיברו חלק של התלמוד וצירפו למשנה, והדור הבא למד את תלמודו של הדור הקודם והוסיף שכבה. זו שיטת רב שרירא גאון. כדבריו: "לפום הכי איתוספא תלמודא דרא בתר דרא", עד שבסוף יש את תקופת הסתמות של הסבוראים, שעל השנים האלה לא יודעים כלום.
"לעומת רב שרירא גאון, ברש"י משמע שכתיבת התלמוד הייתה בבת אחת. ובסוף התקופה, בישיבת רבינא ורב אשי ערכו את כל התלמוד, מהמסורות שקיבלו.
"מי לנו גדול כחזון איש, שבמחלוקת על כתיבת צורת האותיות בסת"ם, סבר שאין כלל מסורת ספרדית, והסביר את העובדה שצורת הצ' ההפוכה נתפשטה אצל הספרדים ואצל החסידים, שזה היה בגלל שכך היה נוח וקל יותר לסופרים, ועל כן שינו את צורת הצ', ואעפ"כ אין כח בידנו לומר לרבבות ישראל הנוהגים כך לחזור ולשנות את מנהגם. הרי שחלה בדין זה התפתחות, שנתקבלה לתוך המערכת ההלכתית!"
"הקדמונים כבר עמדו על כך"
לדעתך סטודנט חרדי יכול להתמודד עם הסוגיות הבעייתיות שיכולות לצוץ במהלך הלימודים?
"אני חושב שזה אפשרי להתגבר על זה, זה לא דבר שאי אפשר. החלק המדעי שבמדע, אין איתו בעיה. במקומות של ההשערות והספקולציות שם יש בעיה. אבל שם לא ברור בכלל שזה מדע. הבעיות שיש במחקר התלמוד לא מחייבות עצימת עיניים".
יש משמעות גם לאווירה שמגיעה מהמרצים, לשפה שלהם.
"יש בעיות. גם בבר אילן היו בעיות, היו מרצים שדיברו בלשון כזו, ולא שמים לב לרגישות. הבעיה היא הרבה פעמים רק בלשון. אבל אני מאמין בלימוד המדעי, הוא מביא יותר תוצאות, הוא יותר מבוסס. הלמדנות הפלפולית פורחת באוויר".
אם היו שואלים אותך בישיבה, איזה כלים יכולים לדעתך לשפר את הלימוד?
"רוזנטל היה מלמד איך ללמוד גמרא. קודם כל הוא היה מבקש מהתלמיד לקרוא, והיה עומד על הקריאה הנכונה, על הפיסוק. לדעת לקרוא ארמית בבלית כמו שצריך זה לא פשוט בכלל. הרבה פעמים הקשיים שלנו נובעים מחוסר ידיעה בלשון. לולא ספר ה'ערוך' ורש"י יש מילים שלא היינו יודעים לפרש".
למרות היתרונות הרבים של הלימוד המחקרי, פרופסור הבלין סבור שבמקרים רבים ניתן לראות אצל גדולי הפוסקים שהם הגיעו בעצמם ומתוך לימודם לתובנות של המחקר.
"ד"ר יהושע בראנד, מהחוקרים הגדולים של הריאליה התלמודית, תמיד טען נגד זה שבלימוד הישיבתי וההלכתי לא נותנים מספיק מקום לבירור המציאות. הייתה לו דוגמא לגבי בדיקת חמץ, שכתוב שצריך לכתחילה נר של שעווה, לא של שמן ולא של חלב. ויש מחלוקת בפוסקים אם נר של שמן כשר בדיעבד. שואל ד"ר ברנד איך אפשר לפסול בדיעבד נר של שמן, הרי כתוב "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר", ובלשון המשנה 'נר' הוא שם הכלי שבתוכו יש שמן ופתילה. כלומר נר שמן הוא הנר של המשנה, ואיך אפשר לפוסלו בדיעבד. אז אני הבאתי את הסיפור הזה, והראיתי שבעל התניא בשולחן-ערוך שלו, שנמשך מאוד אחרי המגן אברהם, דווקא במקום הזה אינו פוסק כמו המגן אברהם שפוסל נר שמן, בנימוק שסתם נר במשנה ובתלמוד הוא של שמן. כלומר, גם בלי ארכאולוגיה הוא ידע את זה. מתוך הגאונות שלו ושימת הלב לדברי המשנה. לכן לא תמיד הבירור הריאלי באמת בעייתי, כי בהרבה מקרים הקדמונים כבר עמדו על כך בחכמתם".
צילום שער: אלחנן קוטלר
