"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו… הרי זה נתקדש קודש קדשים". מילים מפורסמות אלו המופיעות בסוף הלכות שמיטה ויובל לרמב"ם, שגורות לא רק בפי משגיחים בישיבות המעודדים את תלמידיהם להשקיע את חייהם בעמל התורה, אלא גם בפי אנשי ציבור המבקשים להצדיק את היחסים הסבוכים בין עולם הישיבות והכוללים למדינת ישראל.
אלא שהגיע הזמן להודות, ולו בינינו ובין עצמנו, שבדברי הרמב"ם הללו נעשה שימוש החורג מן הכוונה המקורית; בשני כיוונים: הראשון, כאשר מניחים שהתואר "שבט לוי" מתיר ליפול כמעמסה על הציבור ואף סותר לעיסוק בפרנסה; השני, כאשר כוללים בתואר זה כל מי שנמנע מהצטרפות לשוק העבודה גם אם אינו מתמסר כליל לחיי תורה. על שני עיוותים אלו נרחיב בדברים הבאים.
ראשית, כנגד האמור בהלכות שמיטה ויובל, כתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה דברים חריפים על "המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא".
סתירה זו מכוונת אותנו להבנה שגם מי שנדבה רוחו אותו והתקדש קודש קדשים, אינו אמור לחדול מלדאוג לפרנסת עצמו. התיאור "ופרק מעל צווארו עול חשבונות הרבים" עוסק במי שמוותר על מנעמי העולם ומסתפק כדי מחייתו. אדם זה מובטח שיהיה ה' חלקו ו"יזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו". אך אין בכך היתר ליפול כריחיים על צוואר הציבור – דבר הראוי לכל גנאי. כשם שבני לוי שקיבלו מעשרות לא יכלו לסמוך את כל פרנסתם על כך. משמרתו של כל בן לוי במקדש לא עלתה על פרק זמן קצר בשנה, ובשאר הזמן ודאי היה צריך לעבוד למחייתו.
המחשבה שאדם שעמל לפרנסתו איננו בכלל "שבט לוי", מופרכת מדברי השולחן ערוך (יו"ד רמג) העוסק בפטור תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ממיסים ואומר: "ומיהו אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו".
הקריטריונים שמשרטט השולחן ערוך ל"תורתו אומנותו" (הזהים מן הסתם לזוכים למידתם של "שבט לוי") ברורים וחדים: הקדשת כל רגע פנוי ללימוד תורה והסתפקות במועט. הם אינם כוללים בשום אופן הימנעות מעבודה – ומהלכות תלמוד תורה אנו למדים שלא רק שאין זו סתירה אלא שאסור לעשות כן.
שבט לוי או תיבת נח?
מתוך כך באים אנו אל העיוות השני הנתלה באילנו הגדול של הרמב"ם, והוא ההכללה האוטומטית של כל מי שאינו עובד בתואר "שבט לוי". ולא היא. "פריקת עול חשבונות הרבים" דורשת התמסרות מלאה לחיי תורה. קבלת מלגה ממשרד הדתות ולימוד של כמה שעות ביום איננה מספיקה. וכי יעלה על הדעת שסך השעות שיוקדשו ללימוד תורה מצד מי שמתיימר לפרוק מעליו עול חשבונות הרבים, תהא נמוכה מסך השעות שמקדיש אדם עובד לפרנסתו?! לא סביר גם שאברך השקוע ראשו ורובו בשיפוץ ביתו ובהרחבת יחידת הדיור שברשותו, ייכלל בין פורקי עול חשבונות הרבים מעל צוואריהם. מיותר אף לומר שהעובדה שאדם מתעשר מעבודה בשחור איננה מספיקה להופכו למסתפק במועט שאינו טורח בפרנסתו יותר מכדי חייו.
'שבט לוי' היא דרגה חריגה הדורשת את הקדשת החיים לייעוד הנעלה של לשרת את ה' ולעבדו. באזני תלמידיי אני נוהג לשנן כי מי שלא מקדיש לפחות עשר שעות מיומו ללימוד תורה, קשה למצוא לו היתר להישאר בכולל.
אולם המציאות אינה כזו. בהערכה גסה אי אפשר לדבר על יותר מחמישה עשר אחוזים מקרב אברכי הכוללים הראויים באמת ובתמים לתואר "שבט לוי", ואלו, למרבה הצער, אובדים בתוך ההמון ואינם מתוגמלים כראוי על מעמדם המיוחד.
אמנם, יש מקום לבוא ולטעון כי ההעדפה להישאר בכולל – גם כאשר אין האדם רואה ברכה בלימודו ואף כשהוא מקדיש רק זמן מועט ללימוד תורה – נובעת מסיבה אחרת לגמרי. ההתמודדות עם אתגרי המודרנה מורכבת מאד. הכוללים משמשים במובן זה כתיבות נח, בהם מסתגרים הלומדים מפני המפגש עם החוץ. גם אם השוהים בתוכם אינם ראויים לכתר של 'התקדש קודש קדשים', אין לחושפם משום כך לפגעי הזמן והמרחב החילוני. יש שיאמרו שמצב חירום זה מתיר אפילו להתפרנס מן הצדקה.
לא ניכנס כאן לגופו של דיון: האם אכן יש סכנה ביציאה לעבודה והאם הישיבה בכוללים יכולה להיות מנומקת בכך. הנקודה שאנו רוצים להצביע עליה במסגרת זו היא שגם אם נקבל את הטיעון הזה, אין כל הצדקה לשימוש בדברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל במסגרת השיח הציבורי. אם מטיחים בנו, ובצדק, את העובדה כי המתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את ה', אין שום טעם להשיב שכל אדם יכול להיות כשבט לוי. עלינו להרכין ראש ולהודות כי זהו מצב של לית ברירה.
אם הישיבה בכוללים היא כתיבת נח המשמשת כהגנה מן החוץ, זהו מצב שיש להצדיקו רק כאסטרטגיית חירום בהיעדר פתרון אחר. הצגת מצג כאילו כל אחד מאברכי הכוללים נדבה רוחו אותו והבינו מדעו, חוטאת לאמת.
המשמעות של עמידה כנה בסוגיה זו, איננה רק ביחס לציבור החילוני אשר נדרש להטות שכם בהחזקת חברת לומדי התורה. היא משמעותית גם ליחסים הפנימיים בתוך החברה שלנו בין יושבי הכוללים ובין העמלים לפרנסתם. חשיבות גדולה יש להבנה שלצד מיעוט קטן שאכן פורק מעליו עול חשבונות הרבים, רוב אברכי הכוללים אינם שייכים למעמד נפרד העומד לפני ה' ומשרתו, לכל היותר הם אנשים שבחרו להתמודד עם אתגרי החילון בצורה מסוימת, ובלית ברירה נאלצו לשלם גם מחירים ערכיים בדמות התפרנסות מן הצדקה. זוהי דרך לגיטימית וראויה, אך אל לה להתיימר ולהתנשא כמעמד עליון הזוכה להתקדש כשבט לוי.
