לילה סתווי בירושלים, אני יושב בחדר לא גדול עם כמה עשרות אנשים שהתקבצו למפגש מיוחד במינו. בקדמת החדר יושבת המשוררת הירושלמית רבקה מרים ולצדה היוצר עקיבא נתן. "אני מרגישה שהתקופה הזו היא גדולה ממידתנו", אומרת רבקה, "כל כך הרבה אנשים שונים, ייחודיים, חווים כעת 'יחד' גדול מאוד. לכל אחד יש טביעת נפש ייחודית, אבל אנחנו כעם גדולים מסך חלקינו". ניגון והיא ממשיכה. "בתקופה האחרונה אני עסוקה במחשבה: איך מרגישה טיפה בתוך נהר? האם היא אומרת לעצמה, אני כזו קטנה, חסרת משמעות בין מיליוני טיפות, או אולי היא מאושרת ומלאת משמעות על כך שהיא חלק מנהר כל כך גדול?".
כשיצאתי מהמפגש אל הרחוב הירושלמי הקריר ראיתי מולי פסנתר ישן נוסע ומאחוריו איש. האיש מניח את ידיות העגלה עליה מונח הפסנתר ומוחה את הזיעה ממצחו. "אתה צריך עזרה?", אני שואל אותו. "לא, זה בסדר. יש לי כוח, אני בסדר". "כמה מרחק אתה סוחב את הפסנתר ככה?", אני מתעניין. "כבר שעה וחצי, ויש לי עוד שעה וחצי ככה, אבל אני חזק, אני כל כך רוצה פסנתר, זה מאמץ של פעם בחיים". "למה לא תיקח הובלה?", אני תמה. "אין לי כסף, אבל אני יכול לעשות את זה", אומר האיש וממשיך לדרכו.
לפני כמה ימים התבשרנו בצער על נפילתו של עמית בונצל הי"ד, קרוב משפחתי, בקרבות בלב עזה. כך יצא ובנסיבות הכואבות הללו, עמדנו רעייתי ואני לראשונה בחיינו בהלוויה צבאית, בהר הרצל. בטקס המרגש עלו בזה אחר זה המספידים וסיפרו על גדלות הרוח שלו. ילד גיבור שבעשרים ושתיים שנותיו הספיק לעשות כל כך הרבה למען עם ישראל וארץ ישראל.
בהלוויה סיפר אביו שמגיל 16 החליט עמית להקדיש את חייו למען עם ישראל. ״מישהו צריך לעשות את זה״, הוא אמר, והחל להתאמן לקראת תהליכי הקבלה לסיירת מטכ"ל. גם כשהתעלף במהלך הגיבוש למטכ"ל, לא התייאש, התאמן שנה נוספת ושוב קיבל תשובה שלילית. עמית המשיך להתאמן והתקבל לסיירת צנחנים, שם קיבל פיקוד על צוות צעיר יותר עד שהוקפצו למלחמה.
איך מוצא נער צעיר כל כך הרבה תעצומות רוח ונפש, כדי להקריב את עצמו למען ההגנה על עמו? זה משהו שנשמע כמו סיפורים מההיסטוריה. הרי בקלות יכול היה להישבר, להרפות, אבל לא. כאשר הרוח מפעמת במלוא עוצמתה, שום דבר לא יכול לעצור אותה. "מי שיש לו למה, יוכל לשאת כל איך".
אחיו ואחותו סיפרו בהספד, שבבית היו מכנים אותו "עמית אהרון רודף שלום" כי הוא תמיד היה דואג שיהיה צדק, בדרכי שלום. אמו נועה סיפרה סיפור קטן לכאורה, אך דרכו אפשר לראות את האישיות הענקית. יום אחד בערב שבת, בזמן הדלקת הנרות, עמד לידה עמית הילד הקטן וראה אותה שהיא עצובה. הוא לא שאל אותה מה קרה אלא אמר לה: אני הולך עכשיו לבית הכנסת ועוד מעט תהיה לך הפתעה שתשמח אותך. לאחר כמה דקות, דפיקה בדלת. חברתה הטובה נכנסת ומספרת שעמית התקשר אליה וביקש שתבוא לשמח אותה עד שהוא יחזור מבית הכנסת. כזה היה עמית. עם הרגישות המופלאה הזו לאנשים שסביבו.
את יום הולדתו ה-22, חגגו לו חבריו בלב עזה. תלו כמה בלונים וכתבו על הקיר ״בונצ הסבל״. ככה הם כינו אותו, כי זה מה שהוא היה עושה, תמיד מתנדב לסחוב ותמיד סוחב יותר מכולם. הראשון לקחת אחריות. או כמו שהמפקד שלו סיפר: ״כשראיתי שעמית אוכל, ידעתי שכולם כבר אכלו״.
אני חושב על עמית, ועל חבריו, שכמו האיש הנושא את הפסנתר הכבד ברחובות ירושלים נושאים על גבם את משא העם כולו. הלוואי שנדע לחיות זה לצד זה בשלום ואהבת אחים ונהיה ראוים לכך.
עמית בן יצחק ונועה, תודה לך על שהיית שם בשבילנו.
יהי זכרך ברוך.
איור: בנצי וולמן
