בכניסה לפגישה עם הבוס, בסטארטאפ שבו אני עובדת, צדה עיני בין כל אמרות השפר הקפיטליסטיות לשיפור עצמי, את הספר "כיצד תרכוש ידידים והשפעה".
"גם לך יש אותו?" הופתעתי. ידוע כי ר' דב יפה המליץ עליו לתלמידיו, הרב דסלר ציטט קטע מהספר בחיבורו "מכתב מאליהו" כפרק של עצות לחיים טובים, רבנים ידועים וחשובים ממליצים עליו והוא נפוץ מאוד במחוזותינו.
התאריך: 1902. המקום: מיזורי. גיבורנו הצעיר: תלמיד תיכון חביב אבל חסר ביטחון, ושמו דייל.
סוזן קיין מתחילה את ספרה "שקט: כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר" (2012) בסיפורו של דייל קרנגי, מחבר הספר שהוזכר למעלה.
סוזן מביאה אותו ולא בכדי. אנחנו חיים כיום בקהילה שמעודדת מוחצנות, בה מצפים מאתנו להיות חלק מקבוצה, לשתף בדעות שלנו, ולשתף גם בדברים אישיים שלא תמיד נוח לנו לדבר עליהם. הסיפור של דייל בא להראות כיצד לטענת קיין תפיסה זו התחילה מתוך הכלכלה החדשה בתקופת תהליך העיור בארה"ב שבו אמריקה הייתה זקוקה לאדם מסוג חדש: איש מכירות, מפעיל חברתי, מישהו שמחייך בקלות, שלחיצת היד שלו משכנעת, שיכול להסתדר היטב עם חברים לעבודה ובו בזמן להאפיל עליהם בהישגיו.
ב־1913 דייל מפרסם את ספרו הראשון, Public Speaking and Influencing men in Business. "בימים שבהם פסנתרים ובתי שימוש היו מותרות", כותב קרנגי, "אנשים התייחסו למיומנות הנאום כאל כישרון מיוחד שרק עורכי דין, אנשי דת ומדינאים זקוקים לו. היום ברור שזהו הנשק ההכרחי של אלה שיובילו בתחרות הקשה של עולם העסקים".
יש לנו נטייה אוטומטית להיסחף אחרי אנשים מוחצנים שנתפסים כרהוטים יותר. "בכל הקשור למנהיגות, מדלגים תמיד על המופנמים לאיוש משרות ניהוליות", אומרת קיין בהרצאתה בטד. אדם שקט נתפס לעתים כחסר ביטחון או הססן, לעומת אדם שקולו נשמע בכל פינה. ולא בצדק, שכן לדבריה מחקר מצא ש"מנהלים מופנמים משיגים לעתים קרובות תוצאות יותר טובות מאשר המוחצנים". כאשר בוחנים מהי הליבה של ניהול, אפשר להבין את הסיבה להצלחת המופנמים. מנהל טוב צריך לדעת לווסת את הפעילות היצרנית של העובדים שלו. אלה הם המופנמים המצטיינים בקידום רעיונות מלמטה, "בעוד שהמוחצן עלול, שלא בכוונה, להתלהב כל-כך עד שהוא ירצה להטביע את חותמו על הדברים, ואז רעיונותיהם של האחרים עלולים שלא לצוף באותה קלות אל פני-השטח".
פסיכולוגים שחקרו לאורך השנים מצאו כי אנשים יצירתיים הם פעמים רבות דווקא אלו המופנמים, משום שהתבודדות היא מרכיב חשוב ביצירתיות. קיין יורה דוגמאות בשטף: דארווין נהג להתבודד ביערות, ד"ר סוס השתדל לשהות בגפו בביתו, וסטיב ווזניאק, מהצמד שייסד את Apple, סיפר כי לולא היה מבלה זמן רב עם עצמו לא היה רוכש את המומחיות שהייתה לאבן דרך במהפכה הדיגיטלית.
היתרונות של שיתוף פעולה והפריה הדדית ברורים לחלוטין, מדובר באחד הנכסים האנושיים החשובים ביותר. אבל האם הדבר בהכרח סותר את תרומתם של יחידים או של עבודה עצמאית? זהו אחד המוטיבים החשובים שקיין חקרה במשך שבע שנים וסיכמה בספרה. היא מציגה בפנינו מופנמים מצליחים ומעוררי השראה ומשיאה עצות יקרות מפז בכל נושא, למשל כיצד ניטיב לגשר על הבדלים במערכות יחסים של מופנמים-מוחצנים, כיצד להעצים ילד מופנם, ומתי כדאי להיות "מוחצן מדומה". העיסוק שלה בתחום אמנם מציג את האתגרים שחווה מופנם בחברה שמעלה על נס את המוחצנות, אבל עיקר העניין שלה הוא בהפרכת המיתוס לגבי הצלחה ויצירתיות. היא מתמקדת דווקא ביתרונות של מופנמות וכיצד הם יכולים לסייע לחברה כולה.
אין זה אומר שצריך לעודד מופנמות, אלא רק להבין ולהכיל את הצורך של אנשים בהתבודדות לעיתים, ולקבל כל אדם כפי שהוא. המפתח הוא שכדי למקסם את הכישרונות שלנו, כל אחד בכל רגע נתון צריך לשים את עצמו באזור שנוח לו.
אז מצד אחד, היכולת לנהל גירויים חברתיים רבים במקביל היא חיונית להצלחה, ומצד שני, התבוננות פנימית והיכולת להתבודד וליצור בצורה אוטונומית חשובות לא פחות. קיין מתייחסת לקונפליקט הזה לכל לאורך ההרצאה ומקפידה להדגיש כי לא מדובר במלחמת אישיות בין מופנמים למוחצנים. אלא שבעוד טיפוס אחד זוכה להכרה ואפילו הערצה חברתית, הטיפוס השני נותר בצללים מטבעו וחבל. חבל להפסיד את מה שיש לו להציע.
איור: shutterstock
