מצוות תלמוד תורה מקיפה את חיי האדם מישראל. מאמרי חז"ל רבים עוסקים בגודל רוממות מצוות לימוד התורה, ביניהם המשנה המפורסמת הנאמרת מדי בוקר ומעמידה את מעלתה של מצווה זו על כל המצוות – 'ותלמוד תורה כנגד כולם'. עלינו לעיין במהותה וגדריה של מצווה זו.
הרמב"ם ובעקבותיו השולחן־ערוך פוסקים את חיוב לימוד תורה לכל ישראל: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה. בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה". (שו"ע יו"ד רמו א)
חובה זו ללמוד תורה בכל יום ובכל לילה דורשת הסבר. במה שונה מצוַות לימוד התורה מרוב מצווֹת התורה שלא נקבע בהם שיעור לקיום המצווה?
חידוש נוסף מצאנו במצוות תלמוד תורה והוא השיעור המינימלי שנקבע ללימוד כל יום: "א"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש". (מנחות צט, ב)
לכאורה, דברי רבי שמעון בר יוחאי אינם מובנים. כיצד ניתן לקיים את מצוות לימוד תורה בלימוד מועט שכזה? הידיעות התורניות שיוכל אדם לרכוש מקריאת שמע שחרית וערבית הן אמנם יסודיות, אך מדובר בחלק מזערי מהתורה כולה.
המשך הגמרא שם אף הוא דורש תלמוד: "ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ ורבא אמר מצווה לאומרו בפני עמי הארץ".
את סברת הגמרא הראשונה שאסור לומר דבר זה בפני עם הארץ ניתן להבין בקלות, שכן הדבר יכול לגרום לרפיון בלימוד התורה ולהסתפקות בקריאת שמע שחרית וערבית במקום קביעת עיתים לתורה ללימוד רציני ומשמעותי. אך יש להבין את סברת רבא (שנפסקה להלכה בש"ך יו"ד רמו, א) מדוע מצווה לפרסם הלכה זו?
הלכה נוספת שקבע הרמ"א ומקורה בדברי רבנו יונה, מעוררת שאלה קרובה וחריפה אף יותר: "אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרוויח הרבה. הגה: ואף מי שאינו יודע ללמוד ילך לבית המדרש ושכר הליכה בידו". (שו"ע או"ח קנה א)
פסיקה זו מעלה תמיהה רבתי, מה הטעם לעשות דבר שאין בו תועלת, וכי אדם שאין לו לולב נדרש ללכת לבית הכנסת כדי שיהיה בידו שכר הליכה במקום מצוות לולב?! מדוע שילך ויתאמץ ללכת לבית הכנסת אם אינו יכול לקיים את המצווה? אפשר לדון אם הוא אנוס או פושע שאינו יודע ללמוד, אך מה יועיל בכך שיטרח ויצעד בכל יום לבית המדרש?
סתירה בדברי רבי שמעון
את ביאורם של דברים נוכל להבין מדברי הגמרא המביאה מחלוקת מפורסמת בין רבי ישמעאל לרבי שמעון: "תנו רבנן 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' יכול דברים ככתבן תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?". (ברכות לה:)
מדברי רבי שמעון אלו עולה שחיוב תלמוד תורה מכסה את כל זמנו של האדם, עד כדי כך שהוא נדרש שלא לזרוע ולקצור. אלא שבדברי רבי שמעון במסכת מנחות המובאים לעיל 'אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קריית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש' אנו מוצאים שרבי שמעון עצמו קובע שיעור מינימלי ביותר לתלמוד תורה. כיצד זה אומר רבי שמעון מחד שעל האדם לעזוב את כל עיסוקיו ולעסוק בתורה ללא הפסק, ומאידך אומר הוא שמצוות תלמוד תורה מתקיימת בקריאת שמע שחרית וערבית בלבד?
שני גדרים בלימוד תורה
סתירה זו בדברי רבי שמעון מלמדתנו כי קיימים שני חלקים במצוות לימוד תורה השונים בעניינם זה מזה, הראשון, הוא מצוות לימוד בסיסית המתקיימת בקריאת שמע שחרית וערבית גרידא, ואילו המחלוקת של רבי שמעון ורבי ישמעאל היא ביחס לאדם המבקש להקדיש את עצמו ללימוד וידיעת התורה, ובזה נחלקו רבי ישמעאל ורשב"י עד כמה נדרש הוא להתמסר לתורה. לדעת רבי ישמעאל גם המקדיש את חייו ללימוד תורה – ללמוד על מנת לעשות, נדרש לעבוד לפרנסתו, וכמו שאנו מוצאים את רבא אומר לחכמים שלא יגיעו אליו בניסן ובתשרי כדי שתהיה פרנסתם מזומנת להם בכל השנה (ברכות לה:). לעומתו, דעת רבי שמעון היא, שהמבקש להגיע למעלה הגבוהה של תלמיד חכם, יש לו להפקיר את עצמו מבחינה כלכלית ולא לעסוק גם בזריעה וקצירה וכיוצא בזה, כי רק בהתמסרות מלאה שכזו יוכל האדם להשתלם בתורה כראוי.
ברם, כאמור לעיל, עלינו לבאר את מהותה וגדרה של מצווה זו. מהם ב' גדרים אלו, מהו החילוק במהותם ודיניהם וכיצד נקבע באיזה מן החיובים יתחייב כל אחד ואחד מישראל, וכיצד אפשר שתתקיים מהות מצווה זו בדבר מועט שכזה – קריאת שמע שחרית וערבית.
הלימוד הבסיסי
כפי שיסד לנו הרס"ג (אמונות ודעות מאמר ג, ז) "אומתינו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה" התורה היא המקור להנהגות חיים, להלכה, למוסר ודרך ארץ. היא מציבה בפני היחיד ובפני העם את האידיאלים הנכונים, ואת האופן שבו ראוי לנהוג בכל רגע ורגע במהלך החיים. בכך מרוממת היא את עם ישראל.
אך כדי שהתורה תוכל להשפיע על האדם נדרש הוא להעמיד את תודעתו ושאלות חייו אל מול התורה ובכך לאפשר לה להשפיע עליו ועל צורת החיים שלו. עמידה זו מול התורה היא מטרת־העל של לימוד התורה.
החיבור של האדם אל מטרת־העל הזאת, חיבור ישיר ובלתי אמצעי אל רעיונות התורה ואל ערכיה, יתממש בלימוד התורה התמידי. הלימוד היומי ולו הזעיר ביותר, גם אם הוא לא משלים את המטרה המלאה של לימוד המביא לידי ידיעת התורה, בכוחו לשעבד את האדם אל ספר החוקים וההנהגות שלנו – התורה. כאשר יודע הלומד שאי אפשר לעבור יום ללא חיבור תורני,הוא מרכז בכך את תודעתו אל התורה, דבר זה יגרום לו בסופו של דבר כי הוא ישאל את חכמי התורה כיצד להתנהל על פי התורה, ויישר את כל אורחות חייו לאורה.
אופן המימוש של מטרת־העל הזאת משתנה במנעד הרחב שבין לימוד תורה בסיסי בכל יום בבוקר ובערב עד מי שרוב שעותיו מוקדשות ללימוד התורה. לשם כך נקבעה החובה לקבוע עיתים לתורה, וכפי שנפסק בשולחן־ערוך המובא לעיל: "יקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה" שכן פשוט שאין לדמות את החיבור לתורה וערכיה של אדם המקדיש מספר שעות בכל יום ללימוד רציני ומעמיק, למי שקורא את פרשת קריאת שמע שחרית וערבית. וכנגזרת מנפח ואיכות הלימוד תהיה איכות החיבור וריכוז תודעת האדם אל תורת ה' ומצוותיו, ואל רוממותו הרוחנית של האדם.
אסור לפרסם כנגד מצווה לפרסם
זאת הסיבה שסברה הגמ' שאסור לפרסם לעם הארץ כי ניתן לקיים את מצוות לימוד התורה בקריאת שמע שחרית וערבית, משום שיש חשש שהדבר יגרום לעם הארץ למעט בלימוד התורה ומשכך יגרע את עצמו מתועלתה העצומה שבלימוד תורה איכותי ומשמעותי ומתוך כך יגרע גם חיבורו למטרת־העל של לימוד התורה.
אך רבא חלק על כך. רבא סבר כי למרות החשש שהדבר עלול לגרום רפיון אצל אי־אלו אנשים, פרסום הידיעה כי יש בקריאת שמע שחרית וערבית מצוות לימוד תורה יש בה כדי לכוון למהות המצווה ורעיונה ולגרום לרבים אחרים שלא ראו את עצמם כשייכים ללימוד התורה, למצוא את החיבור התודעתי אל התורה ערכיה ומצוותיה.
רווח זה, סובר רבא, גובר על החשש מכך שיהיו כאלה שינצלו ידיעה זאת כדי להתרשל בלימוד התורה.
ייקור התורה
ללימוד היומי המייקר את התורה בעיני לומדיה מצטרפות עוד מצוות והנהגות שונות שנועדו לייקר את התורה בעינינו, ומטרתן דומה למטרת־העל של לימוד התורה. כגון החיוב על כל יהודי בכתיבת ספר תורה לעצמו, אף כשאין מחסור בספרי תורה (כפי שעולה מדין כתיבת ספר תורה כשהניחו לו אבותיו אחד כזה. סנהדרין כא:). כבוד ספר התורה ונישוקו בעת הילוכו, שמחת התורה והריקוד עם ספר התורה. בשמחת התורה אנו גם מקיפים את ספר התורה והבימה ומסמלים בכך כי התורה היא מרכז חיינו. כמו כן אנו מצווים לכבד את לומדי התורה ואת חכמיה. מכאן אף נובע 'שכר ההליכה' שיש להולך לבית המדרש גם אם אינו יכול ללמוד שם ממש. מצוות ומנהגים אלו מייקרים את התורה ועל ידיהם אנו מפנימים שהתורה היא ספר החוקים שלנו ויש לחיות את החיים לאורה.
לימודו של תלמיד־חכם
מעתה, הרי שהמחלוקת המפורסמת בין רשב"י לרבי ישמעאל במסכת ברכות האם ראוי לעסוק במלאכה או לא, עוסקת בזה שנשאו ליבו להיות תלמיד חכם. לגבי אדם כזה סבר רשב"י שהשגת מעלה זו זוקקת התמסרות מיוחדת שהיא למעלה מגדרי הטבע. ורבי ישמעאל לעומתו סבר כי אפילו תלמיד חכם שמקדיש את חייו לתורה, בכל זאת צריך להקדיש חלק מזמנו עבור פרנסתו. הוראה זו היא שנפסקה להלכה כפי כמבואר בשו"ע (יו"ד רמו, כא) ובפוסקים משום שכך נראית מסקנת הגמ' שם המביאה את דברי רבא המורה לחכמים שלא יבואו לישיבה בזמן הקציר והאסיף על מנת שפרנסתם לא תפגע.
אך גם אליבא דרבי ישמעאל נדרש מי שרוצה להיות לתלמיד חכם להשקיע את כל כולו בלימוד התורה וכפי שפוסק הרמב"ם (תלמוד תורה ג, יג) על מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה "יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן" ובדברי חז"ל שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה.
מהותו ומעמדו של תלמיד חכם
מעמדו של תלמיד חכם בתורה הוא העליון ביותר. המשנה (אבות ד יג) אומרת, 'שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות', ובברייתא דקניין תורה (אבות ו ה) אמרו, 'גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות'. ניתן לראות את כבודו העצום של תלמיד חכם ממה שאמרו במשנה (הוריות ג ח), 'ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ – ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ' להחיותו ולהשיב לו אבידה ולשאר קדימויות, ודרשו בגמ' שם (דף יג ע"א) 'יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים', אין מי שהגדילה התורה את כבודו לכבוד ולתפארת יותר מכהן גדול לעטרו בגדולה בנזר קודש ובבגדי כהונה לכבוד ולתפארת, ואף על פי כן הגדילה התורה את מעלת לומדי התורה וחכמיה על פניו.
ועוד הגדילו חז"ל את כבודם של חכמים, עד שגינו את המכבדים לחכמים פחות מכבודו של ספר התורה עצמו, כמו שאמרו בגמ' (מכות כב:) "אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה".
תלמיד חכם הלומד על מנת לעשות מטרתו אינה רק ידיעת התורה, שכן תלמיד חכם צריך לעסוק בלימודו גם בטהרות וקדשים ובנושאים שאינם נוגעים להלכה. משמעותו של לימוד המביא לידי מעשה הוא היכולת לחדש ולדמות מילתא למילתא, ולשם כך הוא נדרש לתפיסה רחבה ולהיקף משמעותי בתורה גם בנושאים שאינם נוגעים לנושא זה, משום שהדבר נותן רוחב להבין את מכלול הדברים. זאת הסיבה שהגמרא מבוססת על שקלא וטריא ואינה מציגה את המסקנות בלבד, שכן, רק מתוך העיון בסוגיות רבות ניתן לרכוש את התפיסה הרחבה בהבנת התורה ואת היכולת לדמות מילתא למילתא ולחדש בדברי התורה.
ברם, צריך לדעת שתלמיד חכם אינו רק מי שיש לו ידיעות נרחבות בש"ס ופוסקים אלא נדרש הוא להיות מעוטר במידות ובגינונים של תלמידי חכמים. הרמב"ם כותב שני פרקים על מידות אלו שנדרשות לתלמיד חכם. הוא בר־הדעת, שמלא בחכמה בתבונה ובכל מעלה, עד שאמרו כי תלמיד־חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו. כי רוח החיים של התלמיד חכם היא הדעת והתבונה במעשיו ובהליכותיו.
האדם השלם בכל מכלול מעלות הנפש, חכם שלו ידיעה מקיפה בתורה אך גם רוממות אישית, מידות טובות ודעת, הוא האיש הנעלה שמעלתו לאין ערוך, מי שזכה לכך אשריו ואשרי חלקו, באהבתה ישגה תמיד.
***
הבנת החלוקה בין שני הגדרים הללו וידיעת האדם את מקומו, היא בעלת חשיבות עצומה להכוונת דרכו של האדם בקיום מצווה זו. מי שמכוון את עצמו להיות תלמיד חכם, עליו להתחזק לפעול כפי המבואר בחז"ל בעניין זה, להמית עצמו באהלה של תורה ולהקדיש את כולו לכך, כדרישת חז"ל "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה", ולהיות בעל יכולות המתאימות לכך באישיותו הן מבחינת יכולת השקעה והתמדה והן מבחינת כישורים שכליים. מטעם זה גם לא ניתן להטיל זאת כחובה המוטלת על כל אדם – להיות תלמיד חכם, שכן מדובר בהתמסרות מוחלטת וטוטאלית ונדרשות לכך יכולות מיוחדות.
אך עם זאת, יש לחדד שמצוות לימוד התורה איננה רק נחלת אותם יחידים שנשאם ליבם למסור את חייהם לאותו לימוד המביא לידי כתר תורה. חלילה. התורה היא נחלת כל אחד ואחד מישראל וכל אחד מצווה לעסוק בה כפי כוחו, גם בכל רגע של לימוד ובכל דף גמרא, הוא מגדיל את ידיעותיו ומעצים את דבקותו בדבר ה' ואף מקיים ומזין את שורש החיבור אל התורה – צור מחצבתו של עם ישראל.
