במשך שנים ארוכות, נושא מחלות הנפש היה טאבו שנשמר באדיקות בציבור החרדי. גם כשנושאי טאבו ישנים אחרים, כמו ילדים מיוחדים או בעיות בשלום בית, החלו לצאת אל אור השמש, חומות ההגנה סביב התמודדויות נפש נותרו בעינן. אם לא די היה לסובלים בכאבם הנפשי, הם נאלצו גם לחיות בתודעה של חשאיות, לצעוק מתוך שתיקה. הודיה גלויה בבעיה, אחרי הכל, נתפסה כאות קין לא רק על המתמודד אלא על כל משפחתו.
לאט לאט, התחלנו לזוז מאותה נקודת מוצא קשה. פסיכולוג הוא כבר לא מילה גסה בחברתנו, ואפילו 'תור לפסיכיאטר' הוא צמד מילים שמותר לומר ביותר ויותר קהילות בלי להסתכן בהתפרצות חרדה בתגובה. עדיין, למתמודדי נפש שומרי מצוות בכלל וחרדים בפרט, יש דילמות ייחודיות משלהם.
מערך הסיוע למתמודד בבריאות הנפש כולל שלושה חלקים, ונקרא המשולש הביו-פסיכו-סוציאלי. ביו – פסיכיאטריה על שלל תרכובותיה הכימיות המאפשרות מנוחת הנפש למתמודד; פסיכו – פסיכותרפיה באמצעות שיחות או באמצעות הבעה ויצירה (אמנות, מוסיקה, בעלי חיים ועוד); סוציאלי – המענה הרווחתי המערכתי שניתן למתמודד בהיבטים חברתיים שונים כמו למשל משפחתו, קהילתו, מקום עבודתו ועוד.
כל שלושת החלקים האלה פוגשים את ההלכה כאשר מדובר במתמודד שומר תורה ומצוות, ולעיתים דווקא ההלכה והמנהג נחווים כגורמים 'מאיימים' על מתמודד הנפש. ניקח למשל מתמודדת עם חוויה פוגענית חמורה בתוך המשפחה שפיתחה דיכאון חמור. ברמת הביו היא תתמודד עם שאלת נטילת כדורים בשבת לחולה שאין בו סכנה; ברמת הפסיכו תבקש ממנה המטפלת לשחזר אירועי עבר והיא תשאל את עצמה האם היא לא עוברת על מצוות כיבוד הורים; וברמת הסוציאלי היא תתמודד למשל עם נושא שהוא פחות הלכתי ויותר חברתי – האם וכיצד מסתירים את הדיכאון בשל שידוכי הילדים.
מה שחשוב במשולש הזה זו האינטגרציה: קיום קשר וסנכרון בין בעלי התפקידים השונים על מנת להביא להטבה למתמודד. לעיתים האינטגרציה נעשית מאליה כי מדובר באיש מקצוע אחד שמחזיק את כל ההיבטים, כמו למשל פסיכיאטר שגם מטפל בשיחות וגם לוקח בחשבון היבטים סוציאליים, אולם מדובר בדבר נדיר למדי. מה שרלוונטי ליישום הוא פגישות מסודרות של פסיכיאטר, פסיכולוג ועובד סוציאלי, בהן כל אחד מביא את ההיבטים שעליהם הוא אמון, ומנתח יחד עם עמיתיו את מצבו של הלקוח המשותף שלהם.
כאשר מלאכת האינטגרציה מתכללת גם את ההיבט ההלכתי-תרבותי, אז התמונה המלאה מעניקה למתמודד הדתי את כל התנאים הנכונים להחלמתו. בשורות הבאות ננסה להכיר את המציאות הזאת יותר לעומק, ולשם כך ראיינתי את הרב יוני רוזנצוייג, ואת הרב ד"ר אבידן מילבסקי.
הצלע הפסיכיאטרית
לא בכל יום יוצא לך לפגוש אדם שמכר מהדורה ראשונה שלמה בת 2000 עותקים של ספר תורני, בתוך חודשיים. הרב יוני רוזנצוייג, 42, נשוי, אב לחמישה, ורב קהילה דתית-לאומית בבית שמש, הגיע להישג הלא מבוטל הזה ביחד עם שותפו והחברותא שלו ד"ר שמואל הריס בספרם "נפשי בשאלתי". נעים להכיר וגם נעים לראיין אותו. הרב רוזנצוייג מדבר בבהירות וברהיטות, מציג עמדות, מנתח מציאות חברתית, ומתמודד באומץ ובנחישות עם סוגיה לא מפותחת דיה – החיבור שבין עולם ההלכה לעולם המקצועי של בריאות הנפש.
בשנת 2009 חזרו הרב רוזנצוייג ומשפחתו משליחות בת שלוש שנים באוסטרליה, כאן בישראל הוא התמנה לרב קהילה ולראש כולל, וכאן הכיר את הרופא הפסיכיאטר ד"ר שמואל הריס. הם קבעו חברותא מעניינת: הרב רוזנצוייג מביא שאלות הלכתיות ודן בסוגיות מתוך הגמרא והפוסקים, ואילו ד"ר הריס מלמד אותו את נבכי רפואת הנפש. מה הוא דיכאון, ומה המשמעות של אי-שמיעת מוסיקה בשבת לחולה דיכאון. מהי אנורקסיה, ומה היא המשמעות הפיזית-נפשית של צום ביום כיפור לחולת אנורקסיה. מורכבויות מהסוג הזה.
הרב רוזנצוייג ניגש לאוצרות ספרים ולספריות, חיפש מידע, חיפש חיפש ולא מצא. "אין מידע הלכתי מסודר," הוא אומר לי בריאיון שקיימתי עמו. "יש פה מאמר, שם פיסת מידע בכתב-עת, אין מארז שלם של מידע למתמודד הנפש הדתי ולמשפחתו". כעבור שנתיים וחצי של חברותא יצאה לדרך הטיוטה הראשונית, והיא נשלחה לגדולי פוסקי ההלכה בזמננו, כמו גם לאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש.
ומה היו תגובותיהם?
"התגובות נחלקות לשלוש קבוצות", פורש לפניי הרב רוזנצוייג את תשובתו הסדורה: "מתמודדי הנפש עצמם, הרבנים, ואנשי המקצוע. המשובים של מתמודדי הנפש לספר היו מצוינים ומשמעותיים ביותר. יש את אלה שהיתה להם שאלה ספציפית ובספר הם מצאו תשובה, אבל הדבר העיקרי שהם קיבלו הייתה ההכרה – אני לא לבד. יש רבים כמוני שמתמודדים עם שאלות על דיכאון ומוסיקה בשלושת השבועות, חרדה ונטילת כדורים בשבת, פוסט-טראומה מאירועים קשים שאירעו בבית ומצוות כיבוד אב ואם. הספר הביא הנכחה של הכאב ושל ההתמודדות". כולנו בסירה אחת גדולה של התמודדויות נפשיות, כמו שכתב הסטייפלר לרב ד"ר יעקב מרדכי גרינוולד באחד ממכתביו ב"עצות והדרכות", אך התוספת של רוזנצוייג והריס משמעותית: כולנו בסירה אחת גדולה של התמודדויות הלכתיות ונפשיות. "זה לא נעשה עד כה, וזה מפליא, כי מדובר בהתמודדויות יומיומיות של רבים וטובים", אומר הרב רוזנצוייג.
"תגובותיהם של אנשי המקצוע היו ענייניות. היו ביקורות והערות בונות, שכמובן יוכנסו למהדורה הבאה. אבל מה שהפתיע אותי היה ההתעניינות של פסיכיאטרים ופסיכולוגים חילוניים. מסתבר שחשוב להם להציע מתווה רפואי מתוך רגישות הלכתית ותרבותית, וזה יפה.
"הרבנים קיבלו בעיקר מאגר מידע ואינדקס ראשוני לגישה לסוגיה. מבחינת הלכה צרופה יש בספר מגוון של פסיקות, ולכל רב יש את גישתו להלכה. לא תמיד תהיינה הסכמות. השתדלתי להביא את כל המגוון. היה לי חשוב ששואלים וקוראים ימצאו את הרב "שלהם", שירגישו שייכים כשרואים "ייצוג" גם לקהילה או לחצר שאליהן הם משתייכים".
שמת לב להבדלים במשובים בין רבנים דתיים לרבנים חרדיים?
"המכנה המשותף לכלל המשובים היה ההבנה שהנושא הזה הוא בנפשנו ושעלינו למצוא פתרונות מותאמים. אם ברפואת הגוף רבנים נדרשים למצוא פתרונות על מנת שלא תהיה סתירה בין תורה לרפואה, אז כך זה גם בבריאות הנפש. ברור שיש יותר מחמירים ויש יותר מקלים, אבל הרצון למצוא פתרונות, מתוך אחריות והבנה שיש פה חולי ויש פה התמודדות, הוא נחלת כל הרבנים שפגשתי ללא יוצא מן הכלל".
כיצד התרשמת מהידע של הרבנים בתחום בריאות הנפש? ראית היכרות עם החומר? או אולי בורות?
"אדם שעבר סמיכת יורה-יורה, מכיר היטב סוגיות של שבת, בשר וחלב, עירובין ומקוואות. תחום בריאות הנפש איננו חלק מחומר הלימודים שנדרש לשם קבלת הסמיכה. יש את התחומים היותר מוכרים כמו המפגש בין טורדנות כפייתית (OCD) לבין קריאת שמע או דיני חציצה. גם דיכאון וחרדה הינם תחומים יותר מוכרים יחסית. אבל הפרעות אכילה כמו אנורקסיה-נרבוזה ובולימיה, והשאלות ההלכתיות הקשורות במצבים אלה, הינן פחות מוכרות לרבנים".
בשם ההבנה שרבנים חסרים מידע רפואי מקצועי משמעותי בתחומי בריאות הנפש, לא הסתפק הרב רוזנצוייג בפרסום הספר "נפשי בשאלתי". הוא גם הקים את עמותת "מעגלי נפש". בשלב זה רבני קהילות וצוותי ישיבות מקבלים שם 50 שעות למידה משמעותית בתחום המפגש שבין רפואת הנפש וההלכה. השאלות מגיעות מידי יום, והן חדשות, מורכבות ושונות זו מזו. לא ראי הידע שנצבר לפני שנה שנתיים, למה שיודעים היום. כאמור, מהדורה שנייה של נפשי בשאלתי חלק א' בדרך למכבש הדפוס, אך גם חלק ב' של הספר צובר נפח ויראה אור די בקרוב, כי מאז סיום כתיבת החלק הראשון הצטברו שאלות חדשות ומרתקות.
ומה הלאה? כנס מקצועי? כנס הוא פלטפורמה די פופולרית להפצת ידע.
"כנס לא יספיק. אנשים באים, מקבלים מידע, וממשיכים הלאה. בכוונתי ללכת לפגישות אישיות עם רבנים ולשבת עמם אחד על אחד, כתלמיד לפני רבו, ולשטוח שאלות שעולות. זה יקח המון זמן וכוחות אבל זה שווה את זה. ככה תחלחל תודעה".
בא נדבר עכשיו על הציבור. בשנים האחרונות הציבור עבר דבר או שניים בכל הקשור לממשק שבין רפואת הנפש וההלכה. אתן דוגמא: חג שבועות לפני שנה, אני מקבל הודעה בעיצומו של יום: "נתי, אם אתה רואה את ההודעה, צריך לצאת לבשר בשורה מרה לשתי משפחות של חסידי קרלין בביתר". שאלות של ספק פיקוח נפש מתעוררות השכם והערב סביב לקוחות אובדניים, פוסט-טראומטיים. ההתמודדות הנפשית הקולקטיבית גדלה לאין שיעור בעקבות הקורונה, אסון מירון, אסון קרלין, התנהגויות שונות של מפורסמים בקהילה ועוד. כיצד אתה רואה את התמונה הכללית בהקשר זה?
"ראה, ל"נודע ביהודה" הגיעה פעם שאלה סביב נתיחה שלאחר המוות לאדם שמת מחולי נדיר, והרופאים סברו שממצאי ניתוח הגופה יתרמו משמעותית לידע הרפואי בכללותו, ולחולים אחרים באותה מחלה ספציפית שיוכלו להינצל ממוות. ה"נודע ביהודה" אסר לנתח וטען ש"אין חולה לפנינו". אם היה לפנינו שמעון, שנתיחתו של ראובן תביא להחלמתו, ניחא, אבל אין כעת שמעון.
"אני חושב שבבריאות הנפש כל החולים לפנינו. אי אפשר לדחות ולומר שאם כעת הבן-אדם לא חולה אז אין צורך בהתערבות בשבת. להגיב כמו שהגיבו בחסידות קרלין, שכבר בעיצומו של חג פנו ברמקולים לבני הקהילה והזמינו אותם לפנות לאנשי מקצוע, פירושו לראות את הנולד ולא להתעלם. ההבנה שהתעלמות ודחייה תוליד חלילה פוסט-טראומה שניתן למנוע אותה או לפחות לצמצמה בזכות תגובה מהירה, היא הבנה של מנהיגות שלוקחת אחריות. צום עבור חולה אנורקטית יביא לחולי מועצם יותר בהמשך. כוס של ברכה לאלכוהוליסט יביא לחולי מועצם יותר בהמשך. עלינו לשים תמיד על כף המאזניים את המצב הנוכחי אל מול המצב העתידי".
הצלע הפסיכולוגית
הרב ד"ר אבידן מילבסקי, 48, הינו תושב בית שמש, רב קהילה ברחביה, ירושלים, פסיכולוג קליני ומרצה בכיר לפסיכולוגיה במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת אריאל. אבידן כתב כמה וכמה ספרים וכאשר אני שואל אותו את השאלה הבאה, הוא מופתע:
איך ייתכן שעד כה לא נכתבו ספרים על הממשק שבין ההלכה לבריאות הנפש? הרב רוזנצוייג המציא את הגלגל?
"לא מדויק. הפסיכולוג הרב בן-ציון סורוצקין כתב קצת. הפסיכיאטר הרב ד"ר אברהם טוורסקי כתב ספרים רבים ובכללם התייחסויות רבות להיבטים הלכתיים. אפילו בעברית יש את ספרו של הפסיכולוג ד"ר אביגדור בנש"ק "כפייתיות וחרדה על רקע דתי". אבל אני מסכים שספר מסודר שליקט היבטים רבים, ובעברית, לא יצא עד כה".
למה יש כל כך הרבה חומר באנגלית, ובעברית כמעט כלום? אפילו כלתו של הרב ד"ר טוורסקי, עו"ס ליסה טוורסקי, פרסמה ספר באנגלית על אלימות במשפחה החרדית, ולעברית הוא לא תורגם. יותר מזה, למה רב חרדי לא פרסם עד כה ספר מסודר כמו נפשי בשאלתי?
"כי עד לפני מעט זמן, לא היו בעיות נפש אצלנו", אומר ד"ר מילבסקי באירוניה. "אצלי בבית או אצלי בקהילה יקרו דברים כאלה? חלילה! יותר מזה, אני בדיכאון? זה אומר שיש לי בעיה באמונה בהשם. זה לא מערך ביו-פסיכו-סוציאלי שיכול לסייע לי, אלא התגברות בעבודה על אמונה תביא את המזור! כיום חל שינוי. אנשים מבינים יותר ויותר את חשיבות הסיוע המקצועי, אך עדיין אנו, בחברה החרדית בישראל, 'מפגרים' אחרי החרדיות בארה"ב ואחרי הציונות הדתית כאן בארץ ב-20 שנים. רבני קהילות וצוותי ישיבות חרדיות כאן בארץ נעשים מודעים יותר ויותר. הם מגיעים לכנסים ועוברים הכשרות, וזו מגמה מבורכת. מאמין שלא ירחק היום ויצאו ספרי פסק מבית מדרשם של רבנים חרדים בתחום בריאות הנפש".
מה עוד צריך לעשות על מנת להעלות את המודעות? יוני רוזנצוייג אומר שבכוונתו ללכת לפגישות פרטיות מרב לרב. זו הדרך?
כאן מטיל ד"ר אבידן מילבסקי פצצה: "קבלת הסמיכה הרבנית צריכה להיות מותנית בהכשרה מקיפה בבריאות הנפש", הוא אומר ללא היסוס. "אין סיבה שנהיה שונים מיהדות ארצות הברית בהיבט זה. אם הישיבה-יוניברסיטי זו לא דוגמא מספיק טובה, אז ישיבת "נר ישראל" בבולטימור היא דוגמא הרבה יותר קרובה אלינו. היא מסגרת ישיבתית חרדית שמסמיכה רבנים רק לאחר הכשרה מקיפה והיכרות קרובה עם כל הסוגיות שעלו בספר "נפשי בשאלתי". גם בקרב רבני חב"ד כאן בארץ העברתי הכשרה מקיפה. הם לא קיבלו סמיכה לפני שידעו מהו דיכאון, כיצד חושבת חולה אנורקטית, כיצד מתפתחת תסמונת דחק פוסט-טראומטית, מי הם 'היצורים' המקיפים את החולה הסכיזופרני, וכן הלאה".
אתה מזהה הבדלים בין פסיקות של רבנים דתיים לפסיקות של רבנים חרדים בתחום בריאות הנפש?
"לא הרצף הדתי משפיע על הפסיקה אלא אישיותו הספציפית של הרב וחוויות חייו האישיות. רבנים שהתמודדו בתוך ביתם עם מציאויות מנטליות כאלה ואחרות, יודעים טוב יותר לגשת לבעיה מבחינה הלכתית, מאשר אלה שלא חוו. זה לא משנה אם אתה רב דתי מהרצליה או חבר בד"צ העדה החרדית שגר במאה שערים. בבריאות הנפש האנושיות היא מרכיב בסיסי בפסיקה ההלכתית".
הציבור החרדי עבר דבר או שניים בשנים האחרונות. אירוע רדף אירוע. אתה מזהה איזושהי מגמה בפנייה לקבלת טיפול נפשי?
"חד משמעית כן. הקורונה הביאה לשהייה ממושכת בבית והיא בתורה הביאה ליותר דיווחים על אלימות במשפחה, פגיעות מיניות, דיכאון וחרדה בהקשרים של פרנסה. אירוע מירון העלה את רמת החרדה בקרב חרדתיים. אירועים הקשורים באנשים מפורסמים מתוך הקהילה הביאו לבלבול ולשאלות רבות. כן. אנשים פונים, והראשונים שמקבלים את הפניות הם הרבנים. ככל שרבנים יכירו טוב יותר את משמעות הפנייה, כי הם יערכו היכרות קרובה עם החומר המקצועי, כן ייטב לבני קהילותיהם ולתלמידי ישיבותיהם".
הצלע הסוציאלית
עובדים סוציאליים ולקוחותיהם פוגשים שאלות הלכתיות על בסיס יומי. נעשית אמנם עבודה על חומרים העוסקים בממשק שבין ההלכה לעבודה הסוציאלית, כמו למשל של הרב יוסף צבי רימון שכותב על התנהלות עם עובד זר בבית דתי, אך היא מועטה עד מאד. בשיטוט קצר בתכתובות שמופיעות בנייד שלי מצאתי כמה דוגמאות לשאלות שיש בהן גם המון כאב:
בקבוצה "עמו אנכי", אבות חרדים גרושים, בתשעת הימים: "הבן שלי בן 11 אצלי הלילה, יש מקום להקל לכבס לו את הבגדים כי אין לי אחרים בשבילו?"
בקבוצת "איגוד המטפלים החרדי": "אישה בהיריון נפרדה מבעלה על רקע אלימות קשה. האם ישנה אפשרות לא ליידע את הבעל לגבי הלידה והברית שתתקיים בשבת באשר יקשה על הבעל למצוא מקום לשהות בו בקרבת האירוע?"
בקבוצת "עוסי"ם דוסי"ם": "מחפשת נשאית נשק לטיול עם נערות בסיכון. מפנים אותי שוב ושוב לנשאי נשק אבל זו בעיה. בדרך כלל מדובר בצעירים, והן צעירות שלא בדיוק יודעות מה הן גבולות…".
אלה דוגמאות על קצה המזלג, וכמוהן יש עוד רבות.
העובדים הסוציאליים מתייעצים רבות עם רבני קהילות ושכונות. לעיתים הם חשים שיש להם 'קולגה' אמיתית לדיון, ולפעמים ישנו צורך להסביר את הדקויות והרגישויות שוב ושוב. הצורך של העובד לקבל גושפנקא הלכתית להתערבותו מול הלקוח איננו צורך הלכתי גרידא. הוא צורך נפשי מהותי. ההתמודדויות הנפשיות של עובדים סוציאליים עם מקרים מורכבים מחייבות 'גב' והיסמכות על עוגנים. הפניה לרב, ובעיקר התשובה של הרב, מסייעים לעובד לחוש בטוח ומכוון למתן המענה, וכאשר מדובר ברב שמכיר את המטריה המקצועית ומתמצא בדקויות הנלוות לאתגר הביו-פסיכו-סוציאלי שלפנינו, העובד ולקוחו ייצאו נשכרים.
צעקה מתוך הנשמה
"לא קל להיות מתמודד נפש", אומר מנחם פיש, מטפל ומייעץ בתחום בריאות הנפש ומתמודד נפש בעצמו. "קחו את הקושי הזה ותכפילו אותו פי כמה וכמה בתקופת החגים, כי אלו ימים שמזמנים למתמודדי הנפש את האתגרים הגדולים ביותר של השנה".
פיש לא אומר את הדברים כתיאוריה, אלא מהיכרות כואבת וקרובה, שכן בשנים האחרונות הוא מוצא את עצמו מוזעק שוב ושוב לשיחות טלפון, לפגישות ולהתכתבויות עם מתמודדי נפש שמחפשים אוזן קשבת ודמות שתוכל לייעץ ולעזור להם מתוך ידע מניסיון אישי.
"כשמדובר בבחורי ישיבות יש מקרים לא מעטים בהם הם סובלים ממאניה דיפרסיה והתמכרויות", הוא מפרט, "יש שהתפתחו אצלם פעולות כפייתיות או שהם סובלים מחרדות ומעוד מחלות נפש שונות. לא משנה מהו שם המחלה, בכל המקרים הדבר הקשה ביותר לחולה הוא להיות נוכח שעות רבות בבית הכנסת בימים הנוראים העמוס במתפללים. אין לי מילים כדי לתאר כמה שהקושי הנפשי מתגבר בכאלו מצבים. זה מגיע עד כדי תחושות פיזיות של קשיי נשימה וכאבים גופניים, יחד עם חוסר אונים ומצוקה נוראית".
הבעיה הגדולה, לדברי פיש, היא בכך שאין לבחור אפשרות להימנע מהגעה לבית הכנסת, בשל הלחץ המשפחתי, החברתי והישיבתי. "נוצר מצב שבו בחורים כאלו נאלצים להגיע לבית הכנסת לכל זמני התפילות ולחוות את התחושות הקשות ביותר שיכולות להיות. כל זה רק בגלל חוסר ההבנה של הציבור ואפילו של המשפחה הקרובה".
גם מבוגרים המתמודדים עם מחלות נפש מוצאים את עצמם בתקופת החגים בזירה מאתגרת. פיש מפרט: "החגים מגיעים כידוע אחרי תקופת בין הזמנים של הקיץ, בה החולה שהוא גם אבא וראש משפחה, חייב להתעלות מעל עצמו ולתפקד באופן מלא וללא כל דופי. לאחר שמסתיים החופש, במקום לנוח מהמאמץ הגדול, מוטל עליו עול כלכלי כבד של קניות לשנה החדשה והתארגנות מלחיצה לחגים, כשהוא יודע שאסור לו לעשות טעויות, כיוון שזו תקופה ייצוגית מאוד. לא פלא שבתקופה זו יש כל כך הרבה התפרצויות של מחלות נפשיות".
כאמור, פיש אומר את הדברים גם מתוך חוויה אישית. ולא, הוא לא מתבייש לספר בגלוי על מחלתו. "למה שאתבייש?" הוא שואל, "ברוך השם אני נשוי יותר מ-20 שנה, יש לי חמישה ילדים יקרים ומופלאים והחיים שלי מלאים בהרבה עשייה. בין היתר אני עוסק באומנות וציורים על גבי קנבס אשר מוצעים למכירה, וגם בכתיבת מאמרים ושירים. אני מתנדב עם נוער בסיכוי(ן) ומזכיר לעצמי כל הזמן שאני מנחם, אני לא המחלה".
הילדים שלך מודעים למחלת הנפש שלך?
"הילדים בהחלט מודעים. מאז שהמחלה התגלתה אצלי היו תקופות קשות, חלקן גררו גם אשפוזים, ואנו הסברנו להם על כך באופן הפשוט, הישיר והכנה ביותר".
אבל לדבריו, הפתיחות הזו לא קיימת בכל המשפחות. "ישנה בעיה בהכחשה הגדולה שקיימת בחברה למחלות הנפש, ולצערי זהו דבר שבולט במיוחד בחברה החרדית. מתמודדי הנפש לא תמיד משתפים אפילו את האנשים הקרובים אליהם ביותר, וכל זה מאחר שהקהילה לימדה אותם לטאטא הכל מתחת לשטיח. אפילו ההורים לעתים קרובות לא מסוגלים להודות בכך שבנם חולה. כפי שסיפר לי פעם בחור שמתמודד עם מחלה נפשית – הדבר הראשון שהוריו לימדו אותו היה להכניס את התרופות שהוא קונה בבית מרקחת לשקית שחורה ולא לשקית של קופת חולים. זה גרם לו להרגיש הכי בודד בעולם, גם כשהוא נמצא בתוך המשפחה שלו".
ההכחשה, לדבריו, מובילה באופן ישיר גם להתעלמות, שכן בשונה ממחלות אחרות שבהן קיימות עמותות שעוזרות לאדם שחולה ולמשפחתו, עבור מתמודדי הנפש לא קיימת שום עמותה במגזר החרדי, ואף יותר מכך – ישנם רבים שמתרחקים מהם, כביכול הייתה זו מחלה מידבקת.
"לצערי", הוא מוסיף, "דווקא החברה החרדית שרואה את עצמה ככזו שמהווה אות ומופת לגמילות חסד, היא זו שמתקשה יותר מכל ציבור אחר בקבלת האנשים שמתמודדים עם מחלה נפשית. במהלך השנים שאני מתמודד הכרתי מקרוב הרבה מאוד מתמודדי נפש. באשפוזים שלי במוסדות פסיכיאטרים פגשתי רואי חשבון, עורכי דין ואנשים ברמה גבוהה ביותר, כי לעתים קרובות דווקא אנשים כאלו לעתים קרובות מקבלים חוזקות הרבה יותר גדולות בזכות המחלה שלהם".
פיש מבקש להעביר את המסר: "אם יש בסביבתכם מתמודדי נפש, בבקשה גלו אמפתיה ואל תנסו לשכנע אותם בכך שהם לא חולים, או שזה זמני ויעבור. תבינו, אלו אנשים חולים באמת. זה לא משהו שהם רצו או איחלו לעצמם, ולמעשה הם הכי אומללים בעולם כרגע, כי גם המשפחה אומרת להם לשתוק וגם החברה, כך שהם מרגישים בדידות מוחלטת. צריך לזכור – רוב מתמודדי נפש לא צועקים וצווחים, אבל הצעקות שלהם מהדהדות בתוך הנשמה. גם אם אינכם מנהלים איתם שיחה קרובה, לפחות תתייחסו אליהם בכבוד ותאחלו בוקר טוב בחיוך. אני חושב שזו קבלה שראוי שכולנו נקבל על עצמנו לקראת השנה החדשה, ועל זה נאמר 'עולם חסד ייבנה'".
פסיכולוגים מדברים חרדית
"כואב לי לראות עד כמה שנושא בריאות הנפש עדיין מודחק ומוסתר במגזר החרדי", אומרת ברכי שגב, פסיכולוגית בהתמחות קלינית. "במסגרת תפקידי אני פוגשת לא פעם נשים שמתמודדות עם דיכאון, או חרדות ובעיות נפשיות אחרות, ולפעמים הן מגיעות לטיפולים רק כשמצבן חמור באופן קיצוני והמצוקה גדולה. וזה לא שמדובר בנשים ללא מודעות או כאלו שאין להן יכולת לאפשר לעצמן טיפול. אלו נשים אינטליגנטיות שחלקן מנהלות את ביתן ביד רמה, יש מהן שנושאות במשרות בכירות. יכולים להיות להן באמת חיים 'טובים', רק שההתמודדות הנפשית מקשה עליהן והן לא מספיק מודעות לכך שאפשר לטפל בה בצורה מקצועית, ושיש כיום פתרונות".
לדבריה של שגב, היקף מתמודדי הנפש באוכלוסייה החרדית הוא גבוה. "הקורונה אף החמירה את המצב והביאה איתה גל של מצוקות נפשיות, חלק גדול מהן קשור לנושא הזוגיות, אך אנשים לא תמיד יודעים שיש פסיכולוגים המתמחים בדיוק בתחום הייעוץ הזוגי. כמו כן יש את נושא הפרעות האכילה שאף הוא קיים באחוזים גבוהים. מדובר בסיפור עצוב שמתפתח בעיקר אצל נערות צעירות, אך ההורים לרוב לא מעלים בדעתם שיש צורך בטיפול פסיכולוגי, למרות שישנן פסיכולוגיות המתמחות בדיוק בתחום זה. גם כאן יש נטייה לחפש קיצורי דרך ולסבול, ולפסיכולוגית מגיעים רק אחרי תקופה ארוכה. העיכוב מוביל לכך שהמצב עלול להיות קשה יותר, פעמים אף מצריך אשפוז ומסכן חיים, וגם הטיפול ממושך יותר. לצערי, ככל שמקבלים את הטיפול הדיאטני והנפשי באיחור – גם הפוריות עלולה להיפגע".
שגב אינה אומרת את הדברים בשם עצמה בלבד, אלא היא מייצגת קבוצה של למעלה מ-200 פסיכולוגים ופסיכולוגיות המשתייכים לאוכלוסייה החרדית. "יזמתי את הקמת הקבוצה לפני כשלוש שנים", היא מסבירה. "עשיתי זאת לאחר שכפסיכולוגית חרדית ראיתי את הצורך בהתייעצות עם פסיכולוגים אחרים המגיעים מהמגזר וערים לצרכיו הספציפיים. אלו צרכים שבולטים כבר בשלב האבחון של המטופל, וגם לאחר מכן, במהלך השיחות אתו ובטיפול. בנוסף, לאורך כל תקופת לימודיי לתואר הראשון והשני מצאתי את עצמי כאשת קשר, לאחר שמכרים ובני משפחה ביקשו ממני לקשר אותם לפסיכולוגים מתאימים מהאוכלוסייה החרדית, ופתאום הבנתי עד כמה שזה נחוץ להם, ועד כמה שזוהי בדיוק הדרך להקל עליהם את הפנייה הקשה לפסיכולוג, ולעזור להם לעשות את הצעד הראשון. כי ברגע שהפסיכולוג נמנה על המגזר שאליו הם משתייכים ומבין אותם, הכל הופך להרבה פחות מאיים.
"כך הוקמה הקבוצה שבתחילה מנתה שש פסיכולוגיות בלבד. אני יוזמת ומנהלת הקהילה, ואילו נשיא הקהילה שלנו הוא הרב ישי שליף, פסיכולוג חינוכי מומחה מדריך, ראש השירות הפסיכולוגי-חינוכי במודיעין עילית ולמעשה הפסיכולוג החרדי הישראלי הראשון בארץ. ישנם גם מנהלים שותפים – שלמה נדלר, פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, ונועם גרין פסיכולוגית בהתמחות נוירו-שיקומית. החלטנו לקרוא לקבוצה 'פסיכולוגים מדברים בחרדית', מתוך הבנה שהשפה החרדית היא שפה בפני עצמה, וחשוב שדווקא הפסיכולוגים יכירו אותה וידעו לטפל בה. אנו מקיימים בין היתר מפגשים פרונטליים וגם התייעצויות, הכל תוך כללי חיסיון ואתיקה מחמירים, כאשר יש חשיבות רבה לגיבוש ולשיח פנימי בין הפסיכולוגים החרדים". שגב גם מדגישה כי בעת הצורך הם מקשרים בין מטופלים לפסיכולוגים מתאימים ועוזרים להם למצוא את הפסיכולוג שיוכל לסייע להם יותר בעזרת השם.
את מאמינה שהיוזמה הזו באמת תחולל שינוי?
"בוודאי, השינוי כבר מתחולל היום, ואני מקווה שנמשיך ונראה עוד ועוד התפתחות. אמנם הפנייה הראשונית לפסיכולוג היא סוג של חסם שבכל הציבורים קשה לעבור אותו, ולמעשה גם בכל העולם, אבל בציבור החרדי זה קיצוני יותר, ועד לא מזמן הייתה קיימת גישה של 'להפסיד הכל', העיקר לא לפנות לפסיכולוג. אני חושבת שהגישה הזו עם הזמן משתנה, בין היתר בזכות הקהילה שהקמנו. אנשים מתחילים להבין שיש מקרים בהם אין מקום לקיצורי דרך, אלא צריכים להסתכל למציאות בלבן של העיניים ופשוט לקום ולעשות מעשה".
שגב מוסיפה נקודה חשובה: "כיום יש מחקרים שמראים שכאשר איש מקצוע קרוב תרבותית וערכית לעולמו של המטופל, יש סיכוי שהטיפול יהיה יעיל הרבה יותר. שלא לדבר על ידיעת ההלכה וההבנה של הפרטים המדויקים שמסייעים גם כן במהלך הטיפול, כמו למשל בהפרעת OCD – כפייתיות, בהקשר דתי".
לסיום מבקשת שגב לפנות לאנשי ונשות החינוך: "אתם אמנם לא אנשי מקצוע בתחום הנפשי, אבל אתם אלו שפוגשים את הילדים שלנו במצבים הרגישים ביותר, והראשונים שיכולים לזהות אצלם מצוקות נפשיות. בבקשה נסו להיות ערניים ובעת הצורך לעורר את תשומת לב ההורים ולהפנות לאנשי מקצוע מתאימים. בבקשה עשו את המוטל עליכם, ואנחנו כבר נעזור הלאה".
ציור שער: ציור של המרואיין מנחם פיש, מטפל ומייעץ בתחום בריאות הנפש ומתמודד נפש בעצמו (עמ׳ 33)
