כשרס"ר מאירה מלכה הייתה ילדה, היא לא חלמה להיות שוטרת, וגם לא משהו קרוב לכך. "אף פעם לא דיברו על זה אצלנו בבית", היא מספרת, "ראיתי שוטרים או חיילים רק בפורים. הבנות לא התחפשו לשוטרות כי זה לא דבר שהיה קיים אצלנו. החלום היחיד שלי היה להתחתן עם אברך ולהקים בית בישראל, שהוא ילמד כל היום תורה ואני אגדל את הילדים ואפרנס, כמו כולם".
אך החיים התגלגלו אחרת. מאירה מלכה, 34, שכיום בקורס קצינים, היא מראשונות פורצות הדרך שהפכו לחוקרות חרדיות במשטרה. צעד שלאור הצלחתו היווה דריסת רגל לבנות רבות נוספות מהמגזר החרדי שהתגייסו לתפקיד בקורסים ייעודיים לחוקרות חרדיות.
מאירה מגיעה ממשפחה חרדית ספרדית השייכת לזרם הליטאי, מאזור בר אילן בירושלים. "ממש חרדית הארד קור", היא מחייכת. היא בת רביעית מתוך 14 ילדים, אביה הוא ראש כולל לכושר דיינות ואחיה הם תלמידי ישיבות. כגדולה מהבנות בבית היא עזרה רבות בגידול אחיה ובמטלות הבית.
כשלמדה בסמינר למורות נחשפה לראשונה לבעיות וסיפורים של בנות שעברו פגיעות מיניות. "אז, לפני 15 שנה, לא היה שום סיכוי לדבר על זה עם אף אחד, קל וחומר שלא להתלונן במשטרה", היא מסבירה. "הייתה שתיקה: אף אחד לא מדבר על זה ולא מעלה את זה. זה לא קיים".
העוול שנעשה לאותן בנות לא נתן למאירה מנוח. "המשכתי לחשוב איך אפשר לעזור לאותן בנות. באותה תקופה האופציה שלי הייתה רק לשמוע אותן, להקשיב ולהבין. לא יכולתי לתת להן כלים כדי לעזור להן. במגזר החרדי לא תשמעי על רצח של בעל ואישה כי כמעט שזה לא קיים, אבל יש התעללות ואלימות בין בני זוג, ואין אף אחד שעוזר להם או מטפל בזה, כי כולם מפחדים. יש להם הרבה יותר מה להפסיד מאשר במגזר הכללי. במגזר החרדי אם מישהי באה ומתלוננת – כל המשפחה מפסידה. אם זה בשידוכים, ובכלל".
כשסיימה את לימודי הסמינר היו למאירה מספר אפשרויות מצומצמות להמשך – לפנות לחינוך מיוחד, להוראה או להוציא תעודה טכנולוגית. "בזמנו האופציה ללכת ללמוד תואר או מקצועות אחרים כמעט ולא הייתה קיימת".
כשהגיעה לגיל 23 החלה לחפש. באינטרנט היא מצאה את המילה קרימינולוגיה. הבעיה הייתה שלא יכלה ללמוד לתואר, כיוון שלא ניתנה לה ולחברותיה את האפשרות לגשת למבחני הבגרות, אלא רק למבחני גמר שיסללו את הדרך להמשך המסלול בסמינר.
בסופו של דבר מצאה מסלול ייחודי בבית ברל – שם לימדו תואר ראשון בקרימינולוגיה יחד עם האוניברסיטה הפתוחה. היא החלה את התואר וחיפשה תוך כדי, עבודה. ואז שמעה על האופציה של עבודה במשטרה, ושמה לעצמה את המטרה להגיע לשם. את כל התהליך עשתה לבד, כשהיא מממנת בעצמה את לימודיה.
לא אמרת להורים שלך שאת מתגייסת למשטרה?
"לא. בסוף יש השלכות גם עליהם – משפחה של 14 ילדים. זה לא רק אני, כל המעטפת יכולה להיפגע, ואני גם משלמת את המחירים האישיים".
שוברות שוויון
כחוקרת הגיעה מאירה לתחנת לב הבירה בירושלים, תחנה שרבים מהמקרים המגיעים לפתחה הם של האוכלוסייה החרדית. היא שימשה בה כחוקרת במחלק אלמ"ב – אלימות במשפחה ועבירות מין – כמעט 6 שנים, וכחוקרת חרדית יחידה טיפלה בתיקים קשים מאוד, שבזכותה לא נפלו בדרך.
"מאחר שהבנתי את השפה שלהם וידעתי איך לדבר איתם, הייתי שובר שוויון", היא מספרת. "עד היום יש בנות שאומרות לי שאני פתחתי להן את האופק, והן בנו את החיים שלהן מחדש. אני אומרת כל פעם מחדש שבגלל זה אני כאן, כי המחיר שאני משלמת כבד, אבל אני שלמה עם הדרך שלי ועם מה שאני עושה. אני יודעת שאני עושה משהו טוב".
היום המשפחה שלך כן יודעת שאת שם?
"כן. היום הם יודעים. זה לא שקל להם בעניין הזה. לאבא שלי יותר קשה".
את מגיעה עם המדים לשכונה?
"לא. כי בסוף אני צריכה לנסות למזער נזקים. יש לי עדיין אחיות שלומדות בסמינר, אחים בישיבות, שידוכים, וכו'. אבל אני שלמה עם עצמי בכל צעד. כשילדה באה ואני לוקחת ממנה את התלונה, מדברת איתה, ומטפלת בתיק שלה, ובסוף היא אומרת לי: 'אני רוצה להיות במקום שלך כשאני אהיה גדולה, כדי לעזור לבנות אחרות שנפגעו', אני יודעת שלא סתם אני כאן".
לא פעם קרה שקראו למאירה מתחנות אחרות על מנת שתגבה עדות מבת המגזר החרדי, במקום החוקר המקומי כפי שנהוג לעשות. "המשטרה בהתקדמות עצומה בנושאים האלה. היא הבינה שכדי לתת את השירות, צריך את החוקרים המיועדים למקומות האלה. ולאו דווקא למגזר החרדי, בכל המגזרים".
הדבר נוגע לא רק ללקיחת עדות מהקורבנות, אלא גם בחקירת החשודים. במהלך השנים הצליחה מאירה לגרום גם ללא מעט חשודים להודות בעבירותיהם. "תמיד היו יודעים בתחנה, שאם היו רוצים לפתוח את החשוד ולגרום לו להודות, שיביאו אותו אליי. גם הפרקליטים היו בהלם כל פעם מחדש. הייתי מגיעה אליהם בתיקים ואומרת להם: 'החשוד הודה בתיק', שזה כמעט שלא קורה בעבירות מין. כשאני חוקרת לדוגמה, אבא שפגע בבת שלו, אני יודעת במה אני יכולה לגעת, כי אני מכירה את העולם הזה. הוא לא יוכל לעבוד עליי".
"היו לי המון חקירות שהחשודים הודו. הרגשתי סייעתא דשמיא. הייתי נכנסת לחקירות ואומרת: 'הקב"ה, תעזור לי להיות השליחה הטובה פה, שהאדם שעשה את זה ישלם על מה שהוא עשה, כדי שהנפש של הבחורה תוכל להשתקם ולקום', וזה באמת היה קורה. לפעמים אני בעצמי הייתי בהלם. היה לי מקרה של ילדה שנאנסה בגן סאקר. ילדה בת 7. זה היה מקרה מאוד מאוד קשה, ולכאורה בהתחלה לא היו שום ראיות, היינו ממש בתחילת החקירה, ישבתי שעות עם החשוד והוא הודה בזה. היו לי המון מקרים כאלה".
לשמוע את כל המקרים האלה זה בטח גם גובה מחיר.
"זאת עבודה מאוד קשה, כי בסוף אני לוקחת את זה לבית, כל תיק זה עולם שלם, ואני באופן אישי לא יכולה להרשות לעצמי שתיק ייפול בגלל שקשה לי. בסוף מדובר פה בדיני נפשות, באנשים מאחורי התיקים האלה. אם אני לא אעשה את המקסימום, זאת בחורה שיכולה לא להשתקם. גם אם מהתיק הזה לא יצא שום דבר, ויש הרבה תיקים שנסגרים מחוסר ראיות, כי עבירות מין הם תיקים מאוד קשים: לרוב אין עדים, וזו מילה כנגד מילה. אבל ברגע שאני נמצאת שם עם המתלוננת, ונותנת לה את המקום, אני עדיין יכולה לסגור לה את המעגל. גם אם אני עושה איתה את העימות והיא יודעת שאני יחד איתה בחוויה הזאת, היא יכולה לדעת שהיא משתקמת ולהתחיל את החיים שלה מחדש. יש גם התייחסות מאוד מקיפה גם מטעם המשטרה. יש בקרות, פיקוח, ומסתכלים על כל תיק מאוד לעומק".
קשה להיות חרדי בסביבה חילונית?
"מתרגלים לזה. אין חסמים שמפריעים לי. המשטרה מאוד משתדלת ונותנת מעטפת. נתנו לי את כל מה שאני צריכה כדי להישאר איך שאני וכדי להתקדם ולהצליח. גם בקורס קצינים, אני לא אגיד לך שהם באו לקראתי, כי עשיתי את הכול כמו כולם, אבל אם הייתה לי איזו בעיה, אין דבר כזה שלא היה פתרון. הפוך. הם מאוד מעודדים. גם מפקד התחנה שלי בלב הבירה תמיד מאוד תמך ועזר בכול בעיה".
במהלך השנים בנתה מאירה אמון עם הרבנים, והיום הם כבר פונים אליה. גם רבנים מכל הזרמים באים לשבת איתה ועם מפקד התחנה על מנת לפתור בעיות.
היו דברים שהשתנו אצלך מבחינת האמונה בעקבות הגיוס למשטרה?
"אני חושבת שנהייתי הרבה יותר חזקה. אין מקום שאני לא רואה את הקב"ה איתי. בכל שלב ובכל צעד ובכל מהלך. אני ראיתי את יד ה' מכוונת בכל דבר אצלי בחיים. זה התחיל הרבה לפני, אבל הכול התעצם והתחזק בהמשך. כשעשיתי את התואר הראשון, כשעשיתי תואר שני בבר אילן בצבא, ביטחון וסייבר. בכל התקדמות".
עיניה של מאירה בורקות כשהיא מדברת על עבודתה. "אני חושבת שזו משמעות שאני לא יכולה להסביר אותה במילים. התחושה של השליחות לעזור. זה הדבר היחיד שכל הזמן מכוון אותי. גם כשיש קשיים ומהמורות, אני מרימה את עצמי וממשיכה הלאה, כל פעם מסתכלת ליעד הבא. גם קורס הקצינים זאת החלטה שלא הייתה קלה, אבל לא היה לי ספק לגביה. תמיד ראיתי את עצמי לא נשארת כחוקרת, אלא מתקדמת, מנסה להשפיע כמה שיותר".
מה החלום הלאה?
"להגיע בעבודה כמה שיותר רחוק, וגם להתחתן ולהביא ילדים, שתהיה להורים שלי קצת נחת", היא מחייכת.
הקצינה החלוצה
פקד נחמי ארדי, עורכת דין ואמא לארבעה ילדים, היא קצינת השטח החרדית הראשונה במשטרה. "הפעם הראשונה שהסתובבתי עם מדים בבני ברק הייתה בקורס, בתחילת חודש אדר", היא משחזרת. "חברות שלי ראו אותי ברחוב ושאלו אם הקדמתי את פורים, ועניתי שלא, שזה אמיתי".
נחמי נולדה בבני ברק ולמדה במוסדות לימוד חרדיים. גם היא לא תכננה להגיע למשטרה. "כשהתחתנתי הבנתי שאני צריכה לצאת לעבוד לפרנסתי", היא מספרת, "יצאתי לעבוד כמזכירה במשרד עורכי דין, ושם נבט בי הרצון ללכת ללמוד משפטים. התלבטתי כי זה היה נראה לי מאוד רחוק מהעולם שלי. בסופו של דבר נרשמתי והלכתי ללמוד משפטים בקריה האקדמית אונו".
משפחתה תמכה במהלך, למרות הקושי בהיותה כבר אם לשתי בנות. את בתה השלישית ילדה במהלך הלימודים, אך כל זה לא מנע בעדה מלקבל את התואר המיוחל. "הייתי על זה בראבק. לא ויתרתי, ולא דחיתי למועדי ב'. עשיתי הכל כדי לסיים".
מיד אחרי שסיימה את הלימודים, מייל גורלי שינה את חייה. "יום אחרי מבחני הלשכה פתחתי את המייל שלי וגיליתי שהשמש המשיכה לזרוח בימים שבהם הייתי ספונה עם הספרים. היה שם מייל מהקריה האקדמית אונו, עם הצעה של גיוס חרדיות למשטרה. הם פנו אלינו כי הם חיפשו אקדמאיות. זה קסם לי, שלחתי קורות חיים ולא חשבתי שמישהו יחזור אליי, אבל חזרו. חמישה חודשים אחרי ששלחתי קורות חיים כבר הייתי שוטרת. באותה תקופה, לפני עשור, תהליך הגיוס היה ממש מהיר. זאת הייתה תכנית מיוחדת לחרדיות".
אחרי הגיוס גם נחמי הייתה חוקרת במחלק אלמ"ב. במהלך השנים התקדמה להיות ראש צוות וב-2019 יצאה לקורס קצינים. "זה היה בעיקר כדי להוכיח לעצמי ולסובבים אותי שאני מסוגלת. לא ויתרתי לעצמי".
איך היה להיות חרדית במשטרה בתחילת הדרך?
"זה היה לא פשוט כי בהתחלה לא ידעו איך לאכול אותי במכללה הלאומית לשוטרים – החרדית עם החצאית והפאה, שבאה לריצות עם מטפחת וחצאית על הטייץ, אבל אני ממש מרגישה שהתוויתי דרך, כי היום כבר לא מוזר לראות חצאיות ומטפחות במכללה. מהתחלה הצבתי קווים אדומים: אני שומרת נגיעה, ואין מצב שאם קשה לי גבר יבוא לדחוף או לעודד. אפשר לרוץ איתי לידי אבל לא למשוך וכו'".
ובתור אמא?
"עם הילדים היה לא פשוט ושילמתי מחירים, אבל הם מעריצים אותי. הם גם רואים שאין דבר שהם לא יכולים לעשות. הבת הגדולה שלי סיימה כבר תואר ראשון, השנייה גם בדרך. למרות ששילמתי מחירים לאורך הדרך, לטווח הארוך אני שמחה שהן רואות שלא מוותרים, שמתעקשים, ושאם את מאמינה בדרך שלך את הולכת איתה עד הסוף".
מה ההורים שלך ובעלך אומרים על התפקיד?
"אבא שלי גאה בי ולכל מקום שהוא הולך הוא אומר 'הבת שלי קצינה'. וגם אמא שלי ובעלי מאוד גאים בי ומאוד תומכים. לא נתקלתי בקשיים חוץ מפעם אחת שצעקו לבת שלי ברחוב 'אימא שלך חרד"קית' (חרדית קלת דעת). ברחוב לא נתקלתי בזריקות ביצים ואמירות לא יפות. אמנם לסתות נשמטו ועיניים נפערו, אבל בסופו של דבר זה התקבל מאוד יפה".
גם נחמי מספרת על גמישות רבה מצד המשטרה בשל היותה חרדית. "יודעים ששבת ושמירת נגיעה הם קו אדום אצלי. אפילו שאני קצינה ומשמשת בתפקידים רגישים. בתור חוקרת חרדית ראשונה היה לעיתים נדרש ממני להסביר, אבל היום זה השתנה. יש לי פקודים חרדים ואני לא אתן להם לעבור שוב את מה שאני עברתי. אני רוצה שהם יאהבו את העבודה וישמחו לבוא, וזה בע"ה ימשיך לחלחל הלאה".
מה היו התגובות בחברה החרדית?
"היו לי חששות לפני שהתגייסתי, אבל אנשים שהתייעצתי איתם אמרו לי: 'תראי שאת תהיי חשובה לרבנים, וירצו לעשות איתך שיתופי פעולה', וזה ממש הוכיח את עצמו. כשהייתי חוקרת אלימות במשפחה ועבירות מין, הרבנים הבינו שלא צריך להסתיר. מישהי שבאה להגיש תלונה סיפרה לי שהיא הלכה להתייעץ עם רב אם לדווח, והוא אמר לה: 'יש נחמי אחת בתחנת בני ברק, לכי אליה'. זאת מבחינתי אחת ההצלחות הכי גדולות שלי, כי באמת, הרבנים יודעים היום שיש מענה, שיש אותי ויש אחרות, ובכלל המשטרה נעשתה מסבירת פנים לציבור החרדי, וזה דבר שהוא שובר שוויון".
"היום שיודעים שכמעט בכל תחנה שיש בה ריכוז חרדים יש גם חוקרת חרדית שתבין את השפה, את הקושי, את הניואנסים הקטנים, זה מין גשר בקשר לקהילה. הרי משטרה זה דבר מפחיד. לא נוח לבוא למשטרה להגיש תלונה, לא משנה מאיזה חברה אתה, ובמיוחד לציבור חרדי. וכשמישהי מרגישה בנוח לשבת איתי ולספר לי מה שהיא עברה – מה צריך יותר מזה?".
גם נחמי מספרת על מתלוננות רבות שהסכימו לשתף רק אותה, כחוקרת חרדית. "כשהייתי חוקרת צעירה הגיעה מישהי להגיש תלונה על בעלה שעשה לה דברים נוראיים, היא עברה במסדרון, ראתה אותי, שאני חרדית, ואז נכנסה לחדר של הקצין ואמרה לו: 'אותה אני רוצה'. עצם זה שאני מסתובבת בתחנה ורואים אותי, ואנשים מרגישים שהם יכולים לדבר איתי, זאת אחת המטרות".
המסירות של נחמי לתפקיד בולטת. "אני גאה להיות שוטרת, לשרת את המדינה, לשרת את הציבור שאני משתייכת אליו ולא רק. אני גאה במקום שהגעתי אליו – להיות הקצינה החרדית המבצעית הראשונה, ואני מקווה שיהיו עוד. לכל מי שתבוא להתייעץ איתי, אני אגיד: לכי תעשי את זה, כי כשאת קצינה יש לך יותר אפשרויות לשנות דברים בסביבה שלך ולהשפיע הלאה. גם לציבור כולו וגם בתוך המשטרה".
רצון להוכיח
סמ"ר מרים עמר, 35, נשואה עם ארבעה ילדים מהעיר אלעד, חוקרת שראשה מכוסה במטפחת, עובדת כבר כמעט שנה במשטרת בני ברק. היא פקודה של נחמי ושואפת, בהשראתה, להיות קצינה. "אני מאוד אוהבת את התחנה", היא מספרת והלהט נראה בעיניה. "העבודה מאוד תובענית אבל גם מאוד מספקת. זה משהו שתמיד רציתי לגעת בו ולא יכולתי מהמקום שבאתי ממנו, אבל בסוף עשיתי את זה". מרים חוקרת במחלק שגרה (סמים, תקיפות, קטטות, סכסוכי שכנים וכו'), וכחוקרת תורנית היא נוגעת בהכל.
קודם שהגיעה למשטרה עבדה במשך שמונה שנים במוקד של נשים בלבד בחברת פלאפון בעיר אלעד, משם עברה לעבודה בכלמוביל בראש העין. במקביל, לאחר שהיו לה שני ילדים, פירקה את ביתה, נישאה מחדש ונולדו לה שני ילדים נוספים.
"לא ידעתי בכלל שיש אפשרות להתגייס למשטרה אז למדתי חקירות פרטיות במכללה הארצית באוניברסיטת בר אילן", מספרת מרים, "זה היה קורס של שמונה חודשים, ורציתי לצאת לשוק העבודה. במקרה עזרתי לחברה באיזו חנות, והבת של הקצינה שלי, פקד נחמי ארדי, עבדה שם ואמרה לי שהיא שמעה שלמדתי חקירות ויש חוקרות חרדיות. לא ידעתי עד לאותו רגע שיש אופציה בכלל, עם 12 שנות לימוד, להגיע למשטרה. כי חשבתי שזה רק ליוצאי צבא או שירות לאומי ואני לא עשיתי את שניהם".
מהרגע שמרים שמעה על האפשרות, היא הייתה חדורת מטרה להצליח. "עפתי על הרעיון, הגשתי את המועמדות, עברתי תקופה לא קלה של ריאיונות ומבחנים. זה היה מאוד מאתגר, לשלב הכול עם ארבעה ילדים ועם קורס של שבעה חודשים, אבל צלחתי את זה, והיינו קבוצה שכולן צלחו את הקורס למעט שלוש שפרשו באמצע".
מרים מספרת שהיא ולא מעט נשים חרדיות בקורס שלה לא יכלו לעשות זאת בשלבים מוקדמים יותר בחייהן. "בסופו של דבר כולנו באנו מאותו מקום. אף אחת לא יכלה לעשות את זה בצעירותה, לפני שהיא התחתנה, או כשהיא עדיין תחת ההורים שלה, אלא אם כן היא עוברת את גיל 25 ולא מתחתנת, וההורים מבינים שהנישואים לא קורים, אז לפחות שתגשים את עצמה".
"כבנות במגזר החרדי לא היה לנו מקום לבוא ולהתבטא ולעשות מה שרצינו, כי בחברה שלנו זה לא מקובל: לא מתאים לעבוד במוסד כזה עם גברים, ולהיות בתפקיד כזה. אם הייתי באה לאבא שלי בזמנו ואומרת לו שאני רוצה להיות חוקרת, זה היה סוג של הלם, וגם לבוא בתור נשואה ולהגיד לבעלי דאז שאני רוצה לעבוד במקום שיש בו גם גברים זה היה 'וואו'".
"העליתי לאחרונה פוסט שנפתח קורס גיוס חרדים, וקיבלתי הצפה של תגובות מנשים- 'מה, יש דבר כזה? זה קיים? איך זה מסתדר?' הרבה נשים אומרות: 'כמה רציתי לעשות את זה ולא יכולתי, כי אנחנו תחת מוסכמות חברה שקשה לנו לפרוץ אותן', אבל באיזשהו שלב זה עולה לך ומתפרץ. לי זה התפרץ בגיל 34 שהחלטתי לעשות את זה, שאחרי שפירקתי בית, בניתי בית, הבאתי ילדים לעולם, ואני מרגישה שזה הזמן שלי לפרוץ. לא רציתי רק לגדל ילדים ולעשות מה שצריך, אלא גם לעשות משהו לעצמי, אז אמרתי 'או קיי, זה הזמן שלי להתחיל את הקריירה, גם אם היא מתחילה קצת יותר מאוחר, עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא'. אמרתי לבעלי, שהוא חוזר בתשובה ואין לו בעיה עם משטרת ישראל מהמקום הדתי – זה מה שאני רוצה לעשות, ואם אני חשובה לך ואתה אוהב אותי, תעמוד מאחוריי. והוא הלך עם זה עד הסוף".
"כשהגעתי לאבא שלי ואמרתי לו: 'אבא אני רוצה להיות חוקרת'. הוא נשם ואמר: 'היום אני מבין כמה זה מתאים לך'. זה היה מאוחר, רציתי לעשות את זה בשלב קצת יותר מוקדם, אבל הוא אמר לי 'את תצליחי, אני בטוח שאת תצליחי', זה משפט שאני יכולה עכשיו להגיד לך אותו ולדמוע", היא אומרת בהתרגשות.
גם מרים, כמו קודמותיה, מספרת על מקרים רבים בהם הצליחה לקדם את החקירה בזכות היותה מהמגזר.
"היה מקרה של ילדה חרדית שעברה תקיפה מינית. אמא שלה אמרה שהיא לא מדברת והילדה ישבה עם חוקרת שהתבטאה במילים מאוד בוטות, שילדה בגילה במגזר החרדי לא מכירה. אני הייתי חניכה של אותה חוקרת וצפיתי מהצד. ביקשתי לדבר עם הילדה לבד. היא ראתה שאני עם מטפחת, ודיברתי איתה בצורה מאוד אימהית. אמרתי לה שיש לי ילדה בגילה, שאני מבינה אותה ושהיא לא אשמה, שהכל בסדר, ושאנחנו פה. הילדה סיפרה אחרי שלא הצליחה להוציא מילה קודם".
"הייתה גם מישהי חרדית שסיפרה איך בעלה תקף אותה, ואמרה: 'רק את תביני אותי. את יודעת מה זה נידה ולשמור טהרה'. היא מרגישה יותר בנוח להגיד לי, ומרגישה שיש לה עם מי לדבר, כי אני מבינה אותה, מבינה את הרגישויות ההלכתיות. היא פתחה תיבת פנדורה ואז את מבינה כמה את נכונה כאן וכמה צריכים אותך פה".
גם לחשודים מרים יודעת איך לגשת. "יושבים פה הרבה חרדים שאומרים לי 'לא גנבתי', 'כן גנבתי', אני באה ואומרת להם: 'אתה יודע, בסופו של דבר יש תורה אחת', ואני באה לחרדי ואומרת לו: 'אין לך מה לברוח, גם כשבן אדם עושה טעות צריך לדעת להתנצל, וזה בסדר. גם אני עשיתי טעויות וכולם עושים טעויות. אנחנו כאן כחרדים, ולומדים כמה חשוב גם לבוא ולהודות, אם אלוקים סולח לנו כל יום מי אנחנו שלא נסלח אחד לשני. נכון, עשית משהו לא בסדר, אבל אנחנו בני אדם, אני לא שופטת אותך'. ואת רואה שהוא מוריד את הראש, ופתאום הוא פותח ומדבר. אנשים משנים את הגישה".
מה עם הקשיים בעבודה בחברה חילונית?
"יש לנו רצון מאוד גדול להוכיח את עצמנו, אנחנו רוצות להוכיח לכל הסביבה שהשד לא כזה נורא, להעסיק חוקרת חרדית או מישהי שלא עובדת בשבת. אנחנו יכולים להסתדר. אני עובדת בשישי, במוצ"ש, ביום העצמאות, בערבי חג, בחול המועד וכו'. מאוד מתחשבים בי פה, עד כדי כך שלפעמים אפילו לא נעים לי. יד לוחצת יד, כשאני נותנת ועושה, והם רואים את הלהט והרצון שלי ואת התשוקה שלי למה שאני עושה, היחס גורר יחס. זה בא בהתאם ורואים את זה".
איזה תגובות את מקבלת בחוץ?
"כשאני הולכת בקניון עם המדים, אנשים אומרים לי איזה כיף לראות מישהי כמוך. יש גם תגובות שאני חושבת שלפני השביעי באוקטובר לא שמענו אותם. כשנכנסתי לעיר אלעד עם מדים אחרי המלחמה, היו תגובות כמו: 'וואו, יש פה מישהי שתשמור עלינו', ו'איזה כיף לראות שוטרת חרדית מסתובבת כאן'".
גם מרים מספרת שהרבנים נעזרים בהן לא פעם. "הייתה מישהי שבאה וסיפרה לי על הטרדה מינית שעברה מבחור חרדי בבני ברק. שאלתי אותה: 'קיבלת אישור לבוא לפה?' כי אני יודעת שאנחנו לא באים בלי אישור מרב. היא ענתה לי: 'היום זה ממש השתנה, הרבנים חד וחלק אומרים ללכת ולהגיש תלונה, הרבנים פה בבני ברק גם יודעים שבתחנת בני ברק יש נשים, והרב ביקש שזה יהיה על ידי אישה'".
האמונה שלך השתנתה בעקבות התפקיד?
"אני מרגישה מאוד מסופקת, ושאני עושה מצווה פה כל יום. אני מרגישה שאני עושה משהו, לא רק לי, גם לאחר, וכשאתה עושה גם לאחר, זה ממלא אותך. גם בתפילות שלי אני אומרת כל הזמן: 'תמיד תשים אותי במקום הנכון עם האנשים הנכונים, לעזור לאנשים ולהיות שם בשבילם'. ב"ה, אני מאוד מרגישה סייעתא דשמיא מלמעלה, ומאמינה שכאשר אתה עושה טוב, אתה מקבל טוב".
